כתבות

צום עשרה בטבת ויום הקדיש הכללי: על שום מה ולמה

צום עשרה בטבת שיחול השנה ביום שלישי 18.12 נקבע לזכר הטלת המצור הבבלי על ירושלים בשלהי ימי הבית הראשון.
ב 1950 הוכרז על ידי הרבנות הראשית  כיום הקדיש הכללי לזכר קורבנות השואה.

אנו מזמינים אתכם לקרוא עוד על היום ומשמעויותיו, להוריד אסופה מיוחדת שיצרנו לציון היום ובה קטעי קריאה והגות, פיוטים ומקורות ולקרוא על את מאמר של הרבה פרופסור דליה מרקס על הקדיש.

אסופה ל י' בטבת להורדה

צום עשרה בטבת - ממצור לתקווה/ הרב אופק מאיר

בתוך הלוח העברי העמוס חגים ומועדים מסתתר לו תהליך מרתק שנראה רחוק ולא רלוונטי לחיינו. תחילתו בצום עשרה בטבת, המשכו בצום יז' בתמוז, שיאו בחורבן בית המקדש בצום ט' באב שממשיך ונותן אותותיו, הדיו וגליו גם לאחר החורבן, ברצח הפוליטי הראשון בהיסטוריה היהודית, בצום גדליהו בג' בתשרי.

תהליך חורבן פוליטי זה יכול ללמד אותנו ולהשליך גם על תהליכי חורבן ותיקון בחיינו האישיים. בכל מחזור חיים אישי, קיבוצי ולאומי ישנם רגעי משבר המתחילים במצור - תחושה של מחנק וחוסר היכולת להסתדר עם הסביבה ועם עצמך, לאחריה תחושה של כניעה - החיים פורצים את חומות ההגנה שלנו ולבסוף החורבן עצמו - תחושה של אובדן שליטה שבעקבותיו באים גם מעשי ייאוש, נקמה והרס עצמי.

התהליך הזה מופיע מדי שנה דרך ארבע הצומות לא כדי לייאש ולתסכל אותנו, כי אם על מנת לאפשר לנו "להתאמן" ולחשוב היכן ניתן לעצור ומה ניתן לעשות אחרת בכל אחד מתמרורי האזהרה הללו. תהליך זה מאפשר לשנות כיוון מתחושת המצור והחורבן לחוויית גאולה, אושר ואהבה. עלינו להתאמץ שלא להגיע כלל לתחושה של "מצור" אך ישנם אין ספור רגעים בהם נרגיש את המחנק, את העול, את הקושי. אז עלינו לבחון כיצד ניתן למצוא כוחות לצאת ממעגל המצור שבעקבותיו מגיעים לעיתים הניצול, המניפולציה, האלימות והכוחניות. במידה ולא צלחה דרכינו ו"המקדש" הפנימי שלנו חרב, עלינו לאזור כוחות אחרונים ולמצוא את נקודת האור ולהאמין שתמיד יש עוד אפשרות לצאת מחוזקים מכל משבר, כישלון והפסד.

ארבע תחנות בדרך, ארבעה בורות מסוכנים, אך התרבות היהודית מלמדת אותנו שכל בור המלא בנחשים וסכנות יכול להפוך לבאר של מים חיים הנותנים תקווה ומשמעות. בכל אחת מתחנות החורבן מצוי המפתח לשינוי ולתיקון. מבורות מסוכנים אלה ניתן לפעול ולשנות את המציאות של חיינו ושל הסובבים אותנו.

כל תחנה היא מכשול אך גם הזדמנות, אם נפעל אולי לא נשנה את המציאות עצמה אך נשנה את יחסנו אליה, נשלוט בעצמנו, נרגיש שאנחנו מנהלים את חיינו ולא החיים אותנו ובכך ניתן ערך לחיים. בכל ריב קטן בין הילדים/ות שלנו, בכל גילויי האלימות בחברה, בכל משבר אמון, בכל צרה ומצוקה, ארבעת השלבים הללו מתקיימים ומאפשרים תהליך של חורבן וגאולה.


יום הקדיש הכללי

אנחנו מזמינים אתכם לקרוא את מאמרה של הרבה דר' דליה מרקס: "תפילת הקדיש – מעמק הריין לעמק יזרעאל", על המפגש בין תפילת הקדיש והאידאולוגיה הקיבוצית החילונית:

בן דורנו, המשכל אחת מהוריו או חבר קרוב לליבו – שי מיני יתמות יורדים עליו, האחד בהילקח ממנו אחד מיקירו, השני [...שהוא] איבד את צורת הביטו, את אוצרות הלשון, את המרושת הרוחנית שבאמצעותם נהגו אות אבותיו לתת ביטוי לאבלם [...] יתמות אחת היא יתמות האדם, השניה – ממסורת (אוריאל טל)
המאמר עוסק בקדיש, תפילה שמקורה עלום, אשר הפכה ברכות השנים להיות מזוהה יותר מכול כתפילת היתומים והאבלים, ובוחן את פגישה עם האידיאולוגיה החלוצית החילונית, למעשה מציע המאמר מסע בין שני עמקים – מעמק הריין, שבו נוצקה תפילת הקדיש במאה השתיים עשרה בעקבות פרעות הצלבנים, לעמק יזרעאל, כור מחצבתה של ההתיישבות העובדת הקיבוצית הישראלית.

למאמר המלא >>

לעיון וקריאה בטקסטים הקיבוציים החלופיים שהציעו בני הקיבוצים לקדיש - לחצו כאן

=