כתבות

טבת - חודש תרבות עברית



מילין חדיתין עתיקין (מילים חדשות עתיקות)

רצה המקרה, או שמא היה זה מתת אל, ששני מחדשי השפה העברית: חיים נחמן ביאליק ואליעזר בהן יהודה, נולדו בחודש טבת. חיים נחמן ביאליק נולד בי' בטבת, יום צום שהוכרז גם כיום הקדיש הכללי, וכך יצא שהיום שנקשר בעיקר עם חורבן בית המקדש והשואה, נקשר כעת גם עם מחיי השפה העברית

תחיית השפה העברית אחרי שנים רבות של גלות, והפיכתה משפת הקודש המשמשת בעיקר לתפילה וללימוד תורה, לשפה שימושית חיה ונושמת, שפת חיים, הנו תהליך מדהים ונדיר מסוגו של התחדשות שפה עתיקה באופן חי ומחודש. ניתן לראות בתהליך זה ראי לתהליך שעדיין עוברת התרבות היהודית כולה, ממסורת שנכתבה, נוצרה והותאמה במשך דורות רבים לחיי גלות, למסורת המותאמת לחיים מודרניים וריבוניים.

האיסור על חידוש הוא בעצמו חידוש

לא קלים היו צירי הלידה של תחיית השפה העברית, כידוע הציבור החרדי התנגד לחילול שפת הקודש, והחרים את השימוש בה. בן יהודה זכה לחרמות וכינויי גנאי לרב, והיה צריך לשכנע שחידוש השפה אינו חילולה, אלא תהליך טבעי של התפתחות התרבות. מעשה החידוש עצמו, הוא טען, אינו זר ליהדות אלא חלק אינהרנטי ממנה, כמו המהפכה התלמודית הגדולה. במובנים רבים בן יהודה טוען את הטענה הרפורמית הקלאסית שדווקא האמירה ש"חדש אסור מן התורה" היא שינוי גדול ולא טבעי למסורת היהודית. 

אליעזר בן יהודה - חידוש השפה הוא התפתחות התרבות
"ומלבד זה, זאת ההרחבה, זו יצירת מלים חדשות, אינה דבר חדש בלשוננו.  לא המרחיבים עושים מה שלא עשו מעולם בלשוננו אלא המתנגדים להם, הקוראים חמס עליהם, המחרימים אותם.  רק מי שאין לו אלא מושג עכור מאוד מכל הספרות מאחרי התלמוד ועד ימי 'המאספים"  כתבי בן יהודה/ יצירת מילים חדשות בלשוננו..
 תחיית השפה העברית הייתה חלק מהתחדשות ציונית גדולה שכללה כמובן גם שיבה לארץ, שיבה לעבודת האדמה, וגם התחדשות התרבות היהודית והתאמתה לעולם הציוני/ הישראלי החדש. אולם בניגוד להתקבלותה של השפה העברית על ידי כל חלקי האוכלוסיה, התקבלותה של מסורת יהודית מתחדשת עדיין מאוד שנויה במחלוקת ונפסלת על ידי האורתודוקסיה. מן הדילמות והמתחים שעמדו בפני מפני מחדשי השפה, נוכל ללמוד גם קצת על התחדשות התרבות בכללותה.

שותפים לחזון יריבים במימושו

בן יהודה וביאליק היו שניהם שותפים לחזון הגדול של התחדשות השפה העברית, כל אחד מהם הגה את הרעיון בנפרד עוד בנערותו. כך ששניהם הסכימו על העיקרון הבסיסי שמותר לחדש ומותר לשנות. שניהם גם הבינו שכדי לחיות חיים מלאים כיהודים, חופשיים בארצם ומודרנים בהתנהלותם, עליהם להרחיב את השפה, לברוא מילים, מושגים, ניבים ושורשים.
אולם בפועל, שניהם היו יריבים גדולים, ומחלוקת גדולה עמדה בניהם סביב אופן  חידוש המילים ותחיית השפה. למעשה יש אומרים שביאליק לא עלה לארץ עד מותו של בן יהודה (בן יהודה נפטר ב1922 וביאליק עלה לארץ ב1924 ) ומיד עם עלייתו החליף אותו כנשיא הועד הארצי ללשון עברית, ועד שהקים בן יהודה והנו אלא האקדמיה ללשון עברית של היום. אולם היריבות בניהם לא הייתה אישית, אלא ברובה עקרונית סביב סוגיית חידוש המילים. ניתן לתמצת את המחלוקת לשתי אושיות מרכזיות: קצב ומקור החידוש.

חיים נחמן ביאליק - לחדש מתוך המסורת ומתוך נאמנות לה

קצב: "בית חרושת למילים חדשות" , כך קרא ביאליק למפעלו הגדול של בן יהודה חיבור המילון העברי הראשון. ביאליק ייחס לבן יהודה להיטות יתר לחדש מילים ולהרחיב את השפה, "המרחיב סופו להחריב.." כך האשים ביאליק את בן יהודה. הוא עצמו העדיף להשתהות עם חידוש המילים ולהאט את הקצב, כך שכמות המילים החדשות מול העתיקות לא תהיה גדולה מידי, וישתמר המרקם המקורי של השפה. בן יהודה מצידו היה להוט לחיות את השפה בכל רבדיה, הרי היה הוא הראשון שקבע שידברו בביתו רק בעברית, וכדי לחיות חיים מלאים בעברית, צריך להתאים את העברית לחיים ולא את החיים לעברית.

• מה מקור החידוש:  ביאליק ביקש שהעברית החדשה תצמח מתוך המקורות העתיקים כמה שיותר באופן טבעי ואותנטי. הוא השקיע הרבה זמן לחפש במקרא  בתלמוד ובמדרש מילים ושורשים שיוכלו לשרת אותו,  ורק כשלא מצא חידש מילים. בחידושיו ניסה לשוות למלים צליל לשוני מוכר, ולבנותן על משקלים ותבניות לשון ברוח השפה העברית ולפי חוקי שימושה, עד שלא אחת קשה היה להבחין שמדובר במלה חדשה. בן יהודה לעומתו אהב לפנות אל השפה הערבית במפעל החידוש שלו. הוא הבחין בעושר השפה הערבית מצד אחד, ובדמיונה לעברית מצד שני , ובעיקר רצה לשאוב ממנה את ריבוי השורשים, כך שיוכל ליצר פעלים שימושיים חדשים.הרבה מהחידושים בערבית לא נקלטו ואינם בשימוש היום, אולם בזמנו של בן יהודה, ארגון השומר הצעיר הקפיד להשתמש דווקא במילים אלו מתוך רצון להיקלט בסביבה הישראלית/ פלסטינית.

בימים ההם בזמן הזה - איך הוויכוח הזה קשור אלינו?

אם כן אנו רואים שגם סביב מפעל חידוש השפה עמד המתח בין הצורך לשמר ולהיות נאמן למקורות, ומצד שני הצורך להתאים את השפה למודרנה, לחיים שאנו חיים בזמן הזה. על אף ששתי האושיות הללו היו מהפכניים בעצם הניסיון להחיות את השפה, כאשר  ביאליק הביא את הקול השמרן, המבקש לשמור על העברית המקורית, ובן יהודה הוא המודרני, המבקש להתאים את השפה לקצב הזמן...
 ומה קורה היום?  הוויכוח סביב העברית נדחק רק לעולמה של האקדמיה ללשון , העברית החיה של הרחוב, לא רק שהיא חיה ונושמת, אלא אף מאמצת אל חיקה מילים לועזיות וערביות לעיתים באותו משפט. כך שגור הביטוי : "יאללה בי".

ומה קורה עם התרבות היהודית?  נדמה כי במקרה זה לא הגענו לאותה שלווה. המתח בין חידוש ושימור עדיין פועם בלב המחלוקות סביב הזרמים השונים ביהדות , בין אלו שסוברים שתורה למשה מסיני, ושאסור לשנות אף הלכה אחת מול אלו שמבקשים שילוב ערכים ליברלים מודרניים עם המסורת היהודית ישנה תהום פעורה שעלולה להפיל ממשלות...
האם נזכה ועוד 100 שנה אף זאת תהיה מחלוקת ששייכת למסדרונות החוגים האקדמיים ללימודי היהדות? ההיסטוריה תספר לנו...החיים יכריעו.