כתבות

נפרדים מעמוס עוז ז״ל: ״ידיד נאמן של התנועה הרפורמית״

ֿ\\ הרב גלעד קריב

עמוס עוז היה אדם מאמין. לפני 14 שנים חנכנו את המשרדים החדשים של המרכז הרפורמי לדת ומדינה - הזרוע הציבורית והמשפטית של התנועה הרפורמית בישראל.

חברתי ענת הופמן, הזמינה את עמוס עוז להיות הדובר המרכזי באירוע.עוז היה ידיד נאמן של התנועה שלנו והעניק לנו לא אחת רוח גבית. בימי אחד מהמאבקים הסוערים סביב חוקי הגיור הודיע יחד עם א.ב יהושע ודויד גרוסמן על הצטרפותם לתנועה לאות הזדהות, על אף שהם מגדירים עצמם כיהודים חילוניים. למרות שהדבר חייב יציאה שלו מביתו שבערד בשש בבוקר, הוא נענה מיד להזמנה.


כך מצאתי את עצמי מבלה את הלילה במלון בעיר, ומשמש כנהגו של עמוס עוז למשך שלוש שעות הנסיעה לירושלים.לא אסתיר את העובדה שזו היתה אחת הנסיעות היחידות בחיי שפרפרים ריחפו בבטן שלי לקראתה ובמהלכה.נאומו של עוז באירוע היה, באופן לא מפתיע, בנוי לתלפיות ומדויק. הוא דיבר על חלומות. על כוחם, על נטייתם להיסדק ולהישבר, ועל היכולת לשקמם ולהפיח בהם רוח מחודשת. לימים מצאתי את הדברים גם במסותיו "שלום לקנאים" ו"יהודים ומילים" (שיחבר יחד עם בתו פרופ' פניה עוז זלצברג).

אבל את עיקר הרושם עשה עלי עוז בנסיעה בת שלוש השעות. חף מגינוני כבוד; קולח כמובן במילותיו, אך מרשה לעצמו שתיקות נינוחות ונטולות מבוכה; מתעניין בעשיה ובפעולה הציבורית שלנו אבל לא פחות מכך במסע האישי שלי אל היהדות הרפורמית; מודע היטב לרושם שמותירים רעיונותיו על מי שיושב לצדו ומאזין לו, ובו בזמן מעניק את ההרגשה שרעיונותיו של הזולת מעניינים אותו, חשובים בעיניו, ומגרים את מחשבתו.ככל שהתקרבנו אל ירושלים החלה השיחה לעסוק בחברה החרדית. כמה שנים טובות לפני שהדבר הפך למובן מאליו ולחלק מהשיח הציבורי, עוז דיבר על זרמי העומק בתוך החברה החרדית ועל אמונתו הגדולה שתהליכי השינוי לא יפסחו גם על הקהילה הישראלית הזו.

בדבריו לא היה שמץ של עוינות. להיפך, שמעתי ממנו גם דברי הערכה על מרכיבים משמעותיים בתרבות החרדית. עם זאת, הוא היה משוכנע שהכוחות של המחשבה האנושית, ההשכלה והמדע, הכמיהה ליצירתיות ולחופש מחשבה, והרצון להגשמה עצמית, יפרצו חלונות ושערים בחומות הבצורות ביותר.הוא סיפר על תלמידי ישיבות שיוצרים אתו קשר אחרי שקראו את ספריו, ועל שיחות מפתיעות שהוא מנהל עם צעירים חרדים. בכניסה לירושלים דיבר על החלום שלו להפיץ באלפי עותקים טקסטים עבריים מתקופת ההשכלה. לדבריו, דווקא תלמידי הישיבות ידעו לקרוא אותם לעומקם ויזדהו אתם - יותר מכל ישראלי אחר.

עד כמה שהדבר נשמע מוזר, כך אמר לי, אנחנו על ספה של תקופת השכלה עברית חדשה.הדברים לא נאמרו בתמימות. הם לוו גם בחששות גדולים על תהליכים המתרחשים בחברה הישראלית (שמאז אותה נסיעה רק הלכו והחריפו). הוא דיבר לא מעט גם על הכוחות הגדולים שיאבקו באותם זרמים תת קרקעיים. הוא דיבר על המשיחיות הישראלית ועל הסכנות הגדולות הטמונים בה, ועל מחלת הקנאות והלאומנות. אבל מאז אותה נסיעה, כמעט בכל מפגש שלי בתפוצות, כאשר אני מדבר על המתרחש בחברה הישראלית, אני מזכיר את השיחה הזו עם עמוס עוז, את האמונה שלו בכוחם של מלים ורעיונות ובכוחם של ומעשים קטנים וגדולים, ובעיקר את אמונתו ברוחו של האדם - האדם העברי והאדם הישראלי.עמוס עוז היה אדם מאמין. נביא של תוכחה ונביא של תקווה (כדרכם של כל הנביאים הגדולים). אינני יודע מה תהיינה המילים שתינשאנה בדברי ההספד.

בעבורי, מילותיו של שאול טשרניחובסקי, מבטאות היטב את אמונתו של האיש שזכיתי לבלות עמו, אחד על אחד, שלוש שעות עזות רושם: "שחקי שחקי על החלומות, זו אני החולם שח. שחקי כי באדם אאמין, כי עודני מאמין בך... כי עוד אאמין באדם, גם ברוחו, רוח עז... אאמינה גם בעתיד, אף אם ירחק זה היום, אך בוא יבוא - ישאו שלום, אז וברכה לאום מלאום".התלמוד הירושלמי מלמד שאין עושים נפשות (מצבות) לצדיקים – דבריהם הם זכרונם (מסכת שקלים פ"ב ה"ה). ספריו, מסותיו ונאומיו של עוז הם זכרונו. הגשמת תקוותיו לחברה הישראלית - הם הצוואה שנותרת לנו, שותפיו לאמונה ולדרך.יהי זכרו ברוך.