English  |   |   | 

חגים ומועדים

• מהי חנוכה?
• משמעות השם חנוכה
• הדלקת הנרות
• חנוכה - מבוסס על מאמר מאת שרה שוב
• חנוכה של ימינו כחג פלורליסטי מאת הרב דן פרת

ברכות הדלקת הנרות

"ברוך אתה ה' אלהנו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של חנוכה.
ברוך את ה' אלוהינו מלך העולם שעשה ניסים לאבותנו ואימותנו בימים ההם בזמן הזה.
ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה (רק בהדלקת נר ראשון)"

לאחר ההדלקה אומרים: הנרות הללו אנו מדליקים על הניסים ועל הנפלאות ועל התשועות ועל הנחמות שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, על ידי כהניך הקדושים. וכל שמונת ימי חנוכה הנרות הללו קודש הם, ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד, כדי להודות ולהלל לשמך הגדול על ניסיך ועל נפלאותך ועל ישועתך.

מהי חנוכה?

בברכה על הנרות מדובר על הניסים, הנפלאות, התשועות והמלחמות. במקורות נקרא חג החנוכה גם "חג הסוכות אשר בכסלו", "חג האורים", "זמן שמחתנו", "ימים טובים בהלל והודאה". בגמרא מופיע אחד מההסברים למשמעות החג: "כשנכנסו יוונים להיכל טימאו כל השמנים שבהיכל. וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחו, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק ליום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל ובהודאה" (שבת כ"א).

חנוכה הינו חג המציין אירוע היסטורי - סיפור מלחמת החשמונאים ביוונים, והנס הגדול שנעשה לעם. ספר חשמונאים מביא את המסגרת הסיפורית – במות אלכסנדר מוקדון, עבר השלטון בארץ ישראל מיד ליד בין יורשיו: מלכות בית תלמי, שמרכזה במצרים, ומלכות בית סלווקוס שמרכזה באנטיוכיה שבסוריה.

היהודים שהסתייעו באנטיוכוס השלישי במלחמתו בתלמיים, קיוו לימים טובים יותר, ואולם תקוותם נכזבה. בימי יורשו, אנטיוכוס הרביעי, התפשטה מאוד התרבות היוונית-הלניסטית, שכן אנטיוכוס ראה בה כלי שיאחד ויבצר את שלטונו על עמים ותרבויות, וכך הגיעה גם לירושלים. בד בבד עם השפעתה הגוברת, גברה גם תנועת ההתנגדות מקרב החסידים, וסכסוכים פנימיים פרצו בירושלים, עד שהגיעו גם למשפחת הכהן הגדול.

שלטונו של אנטיוכוס הרביעי ניסה להשליט את התרבות ההלנית על תושבי ארץ יהודה. הצבא היווני-סורי נכנס לירושלים חומת העיר נהרסה וכן חומת הר הבית, ואילו במקדש, על מזבח-העולה בנה אנטיוכוס מזבח לזאוס. אחרי כן הטיל אנטיוכוס על היהודים גזרות שמד, והשתמש בכוח הזרוע על מנת לשרש את מנהגיהם ולהכריחם לעבור לדת ההלניסטית.

אלו הן, למעשה, גזרות השמד הראשונות בהיסטוריה של היהודים. סיפורים ואגדות רבות מסופרות על אותם יהודים שהתעקשו לדבוק בדת אבותיהם – סיפור אלעזר הסופר, האם ושבעת בניה ועוד.

את נס המרד הניף בסופו של דבר, מתתיהו החשמונאי, בן למשפחת כהנים שישבה בעיר מודיעים. גם לעירו מגיעים שליחי המלך ודורשים מתושביה לזבוח לאלוהי היוונים. מתתיהו מסרב, ממית את אחד מאנשי העיר שקרב לזבוח ואת שליח המלך, ומנתץ את הבמה. מאותו הרגע חל המפנה, ולאחר מות מתתיהו מקבל בנו יהודה המכבי את הפיקוד, מאחד את העם סביבו, ובסופו של דבר מנצח את צבא אנטיוכוס, משחרר את ירושלים ומשקם את המקדש.

משמעות השם חנוכה

השם "חנוכה" משורש ח.נ.ך. משם מסביר את פעולתם של חיילי הצבא החשמונאי המגיעים לבית המקדש ומוצאים אותו שרוף ומחולל. בספר חשמונאים א' מסופר כי יהודה בחר: "כהנים תמימים חפצי תורה, ויטהרו את המקדש ויוציאו את אבני השיקוץ למקום טמא... ויקחו אבנים שלמות על פי התורה, ויבנו מזבח חדש כראשון. ויבנו את בית המקדש את פנים הבית ואת החצרות קידשו. ויעשו כלי קודש חדשים ויביאו את המנורה ואת מזבח הקטורת ואת השולחן להיכל... וישכימו בבוקר בחמישה ועשרים לחודש התשיעי הוא חודש כסלו בשמונה וארבעים ומאה שנה. ויקריבו קרבן על פי התורה על מזבח העולה החדש אשר עשו..".

מזבח העולה, על פי מקור בספר חשמונאים, נחנך ביום כ"ה בכסלו. בהמשך, בספר חשמונאים א' (ז', נ"ט) נאמר: "ויקיים יהודה ואחיו וכל קהל ישראל להיות ימי חנוכת המזבח נעשים במועדם מדי שנה בשנה". ומכאן נובעת הסיבה להפיכתו של החג לחג לדורות.

הדלקת הנרות

יוסף בן-מתתיהו, שחי כמאתיים וחמישים שנה לאחר האירועים המסופרים בספר חשמונאים, מתאר בספרו קדמוניות היהודים את חג החנוכה במילים הבאות: "השמחה בגלל האפשרות לחדש את עבודת ה' בבית המקדש היתה כה רבה, שקבעו חוק לדורות, לחוג מדי שנה בשנה שמונה ימים את חנוכת בית המקדש אנו חוגגים את החג הזה מן הזמן ההוא ועד ימינו אנו וקוראים לו "חג האורים" או "חג הנרות" מכיוון, כפי שאני סבור, שהאפשרות לחיות לפי דתנו ניתנה לנו באופן כה בלתי-צפוי, כמו ברק אור, הבא פתאום".

מאוחר יותר, כאשר מתהווים מנהגי החג, אנו מוצאים בתוספתא דיון על מספר הנרות שיש להדליק בכל אחד מימות החג "תנו רבנן: מצוות חנוכה נר איש וביתו, המהדרין - נר לכל אחד ואחד, המהדרין מן המהדרין - בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמונה ומכאן ואילך פוחת והולך. בית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך" (תוספתא, מסכת שבת).

חנוכה – ע"פ מאמר של שרה שוב

יום ההולדת של חג החנוכה הוא ביום כ"ה בכסלו בשנת 164 לפנה"ס, היום שבו שוחרר בית המקדש מידי היוונים וטוהר מן העבודה הזרה וממעשי חילול הקודש שנעשו בו. המקבים הרסו את המזבח שטומא בקורבן חזיר ובנו במקומו מזבח חדש. היום שבו נחנכו המקדש והמזבח החדש הוא יום לידתו של החג ומכאן שמו- חנוכה משורש ח.נ.ך. החג הצעיר ביותר בחגי ישראל המסורתיים הוא איפה בן 2163 שנים. עובדה זו כשלעצמה מחייבת אותנו לעמידה של יראת כבוד ויחס של אחריות כלפי יצירה עתיקה זו.

בחינת תולדותיו של החג מלמדת ששלושה ערכים או מוטיבים - ה"אור", ה"נס" וה"גבורה" - התקיימו בחג מראשיתו זה לצד זה, אלא שכל דור בחר את הערך שהתאים לו על פי צרכיו המיוחדים באותו הזמן, הדגישו וטיפח אותו באמצעות טכסטים מתאימים ומנהגים חדשים. כך נולדו המנהגים והטכסים המגוונים של חג זה. כל דור וכל עדה בישראל הוסיפו נהגים חדשים, על פי תפיסתם המיוחדת את החג והללו צמחו והתגבשו במשך הדורות והפכו לנחלת הכלל או דעכו ונעלמו לגמרי.

האור

המצווה המרכזית של חג החנוכה היא מצוות הדלקת הנרות. מצווה זו עברה גלגולים רבים עד עיצובה מהדלקת נר אחד בכל יום ועד הדלקת הנרות בסדר עולה עד לשמונה נרות כמנהג הלל הזקן. השאלה המרכזית שיש לשאול היא מה ראו אבותינו אשר יצרו חג חדש למקדו דווקא סביב מצוות ההדלקה ?

במקורות אנו מוצאים כיווני הסבר שונים ומגוונים למקורה של מצוות ההדלקה. ברור, שצריך להיות לדבר קשר עם הדלקת המנורה בבית המקדש בעת חנוכתו. ספק גדול אם בזמן חנוכת הבית אכן נמצאה המנורה המקורית של הבית השני בבית המקדש, שהרי ספר מקבים א' מספר על גזלתה בידי אנטיוכוס 5 שנים לפני המרד. עדות עקיפה לכך אנו מוצאים במדרש האגדה "פסיקתא רבתי": "ולמה מדליק נרות בחנוכה? אלא בשעה שנצחו בניו של חשמונאי הכהן הגדול למלכות יוון, נכנסו לבית המקדש ומצאו שם שמונה שיפודים של ברזל וקבעו אותם והדליקו בהם נרות".

הסבר זה למצוות ההדלקה מותירנו עם שאלה חשובה: מה המקור לשמונת הימים בהם אנו מצווים להעלות את האור במנורה, שהרי במנורת המקדש המקורית הועלו רק שבעה נרות. מקור עתיק שיכול לתת תשובה לשאלה ואף להצביע על כיוון הסבר אחר לעצם השימוש באור בחג הוא ספר מקבים ב', המהוה תקציר של אגרת שנשלחה ליהודי מצרים לחוג את החג. במקור זה מצוין שבראשונה נחוג החג כתחליף לחג הסוכות, שחגיגתו נמנעה מהעם בגין מאורעות המרד. סוכות הקדום היה החג המרכזי של העלייה לרגל ואחד מהמוטיבים המרכזיים בו היה העיסוק במזבח. יתכן והעם בחוגג את חנוכת המקדש המחודשת העתיק את מנהגי סוכות הקשורים במזבח ובהתכנסות ההמונית בבית המקדש אל החג החדש וקבע את משכו כמשך חג הסוכות (שבעת ימי הסוכות בצרוף שמיני עצרת). ומה הקשר למצוות ההדלקה ?

אפשר להניח כי גם מוטיב האור הושאל מחג הסוכות. מקורותינו מרבים לתאר את שפע האורות, האבוקות והלפידים שהציפו את רחובות ירושלים בלילות חג הסוכות במסגרת שמחת בית השואבה שהיתה קרנבל של אור, מוסיקה וריקודים: "ולא היתה חצר בירושלים שאינה מאירה האור בית השואבה".

חפירה מעמיקה בתולדותיו של החג חושפת אפשרות סבירה שמקורו של מנהג הדלקת הנרות קדם בהרבה לאירוע ההיסטורי של חנוכת בית המקדש. על פי אפשרות זו מקורו של החג - בחג חורף קדום, שבמסגרתו גייסו בני האדם את עצמם לצדם של האור והשמש במאבק למול האפלה והקרה של ימות חורף. הדלקת הנרות היתה במקורה אקט מאגי שמטרתו לסייע לכוחות האור. במרצות הדורות הפכה הדלקת הנרות למנהג עממי האופייני לחגי חורף של עמים רבים.

במסכת עבודה זרה שבתלמוד הבבלי אנו מוצאים את האגדה הבאה: תנו רבנן: לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך אמר: "אוי לי! שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים". עמד וישב ח' ימים בתענית ובתפלה. כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך אמר: "מנהגו של עולם הוא". הלך ועשה שמונה ימים טובים. לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים הוא קבעם לשם שמים והם (אומות העולם) קבעום לשם עבודת כוכבים.

סיפור קדום זה משקף את החרדה האנושית מתהליך התקצרות היום, שמחל ב-21 יוני מידי שנה ושמתהפך ב-21 דצמבר. מסיפור זה עולה שלקראת חודש טבת, כאשר היום הקצר ביותר של השנה כבר חלף, נהגו העמים באזורינו לחוג חג של שמונה ימים. נקל לשער שבמרכז אותו חג עמד מוטיב האור. ומה עם שמונת ימי התענית?

אמנם בלוח השנה העברי אין אנו מוצאים "חג עצוב", הממוקם במעברו השני של הלוח בתקופת התמוז, אולם ידוע לנו בברור על כיום חג כזה בעמי האזור. במרכז חג זה עמד מותו של האל תמוז, שבגלגולו ההלנסטי נקרא דיוניסוס. הוכחה ברורה להכרות אבותינו עם חג זה מצויה בדברי הנביא יחזקאל החוזה תמונת תועבה של נשים המקוננות על מות האל תמוז, לא פחות מאשר בחצר בית המקדש בירושלים:

"וַיָּבֵא אֹתִי, אֶל-פֶּתַח שַׁעַר בֵּית-יְהוָה, אֲשֶׁר, אֶל-הַצָּפוֹנָה; וְהִנֵּה-שָׁם הַנָּשִׁים יֹשְׁבוֹת, מְבַכּוֹת אֶת-הַתַּמּוּז; וַיֹּאמֶר אֵלַי, הֲרָאִיתָ בֶן-אָדָם; עוֹד תָּשׁוּב תִּרְאֶה תּוֹעֵבוֹת, גְּדֹלוֹת מֵאֵלֶּה". יחזקאל, ח יד-טו

על פי כיוון הסבר זה ניצלו המכבים, מעצביו הקדומים של חנוכה, את החג העממי שנהוג היה באזורינו בתפר שבין כסליו לטבת, והסבו את תכניו ומנהגיו לתחום הלאומי והדתי. הנרות שסמלו במקור את האור הקונקרטי הנאבק בחשכה הפכו לסמלם של ערכי האמונה התקווה וההודיה. מרגע שאור הנרות הפך למצוותו העיקרית של חג החנוכה המתחדש הוא קבל ממד רוחני סמלי. דבר זה בא לידי ביטוי באיסור להשתמש באור הנרות לצרכים קונקרטיים כל שהם ולהותירם כסמל וכזכר לנס.

מוטיב האור והאש הנם מוטיבים מרכזיים במערכת סמליה של כל חברה. ערכים ועקרונות רבים מסומלים על ידי מוטיב זה ובהם הצדק, הקדושה הגבורה ועוד.

בין נס לגבורת אנוש

כאשר אנו מזכירים את הנס של חג החנוכה, אנו חושבים באופן טבעי על נס פך השמן, אותו פך שאמור היה להספיק ליום אחד של בעירה אך בסופו של דבר פרנס את מנורת המקדש במשך שמונה ימים תמימים. אולם, בדיקת המקורות, תלמדנו שסיפור הנס מופיע לראשונה בתלמוד הבבלי, שנחתם בבבל הרחוקה קרוב 700 ל- שנים לאחר מרד החשמונאים. באף לא אחד מהמקורות המתארים את המרד או המזכירים את חג החנוכה (כגון כתביו של יוסף בן מתתיהו) לא מוזכר ה"כד הקטן", עד שנראה שמי שבאמת מצאוהו הם חכמי בבל ולא משחררי המקדש!

מהיכן צץ הכד?

בין חוקרי ההיסטוריה בימינו התעורר ויכוח, האם פעלו חכמי ישראל יוצרי המשנה והתלמוד באופן מכוון להשכיח את זכרו של הסיפור ההיסטורי שבמרכזו מלחמות המכבים. המצדדים בסברא זו מעלים שני נימוקים עיקרים לכך. הראשון הוא חששם של החכמים מרגשות לאומיים סוערים ומרוחות מרד שיובילו את העם לאסונות נוספים כדוגמת חורבן בית שני וכשלון מרד בר כוכבא. השני הוא הסתייגותם של חכמינו מסגנון שלטונם של בית חשמונאי, שבראשיתו, נלחם במתייונים אולם בסופו נהפך להלניסטי לכל דבר. חז"ל סרבו לקדש את עצם המסגרת המדינית העצמאית, ומשעה שזו סרחה, טוענים חלק מהחוקרים, ניסו להדחיקה מהזיכרון הלאומי.

בכל מקרה, בין אם הדבר נעשה במכוון ובין אם לאו, הסיפורים ההיסטוריים נדחקו לצד. ספרי החשמונאים לא זכו להתקדש במסורת ישראל ורסיסי המידע המצויים בספרות חז"ל לא יכלו לשמר את זיכרון המרד והלחימה כבסיסו של החג. על רקע זה תפס סיפור נס פך השמן את מקומו. כשם שהזיכרון ההיסטורי התאים לימיה של מלכות חשמונאי כך גם הנס התאים לדורות של יהודים בגלות, שהאמונה בנס ובתשועת האל היוו לגביהם מקור של תקווה וחיזוק.

חשוב לציין כי למרות המקום המרכזי של הנס במערך הרעיוני של החג, לא אבד זכרם של המכבים. הציבור הרחב סירב לוותר על סיפורי הגבורה והמסירות וכך בצדו של סיפור הנס התפתחה ספרות עממית של סיפורי גבורת החשמונאים. ספרות זו השפיעה רבות על תפילות החג ופיוטיו וכך לקראת המאות שמינית-תשיעית התייצבו שני המוטיבים, הנס והגבורה, זה לצד זה בבסיסו של החג.

עם ראשיתה של ההתעוררות הלאומית היהודית בזמן החדש והתגבשותה של התנועה הציונית, התעורר מחדש המתח שבין שני המוטיבים הקדומים. הציונות בחפשה אחרי מוטיבים לאומיים, אמצה במהירות רבה את מלחמות המכבים כדגם להזדהות. חנוכה הפך לחגה המרכזי של הציונות ולו שני אחים צעירים: ט"ו בשבט ול"ג בעומר. הדגשת מוטיב הגבורה וההקרבה בא פעמים רבות לידי ביטוי במקביל לביטולו של מוטיב הנס ולנטישתו הבוטה. דוגמה מובהקת הוא שירו הידוע של א.זאב: "אנו נושאים לפידים": "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו! בסלע חצבנו עד דם ויהי אור! ". די להיזכר בסערה הציבורית שהתעוררה עם דרישת המפלגות הדתיות, שלא להשמיע שיר זה בטקס הדלקת משואות יום העצמאות, על מנת להבין את המטענים הערכיים והרגשיים הטמונים במאבק המוטיבים.

בשנים האחרונות, נראה כי גם מעמדו של מוטיב הגבורה וההקרבה נשחק בציבוריות הישראלית. סמלים ומנהגים שונים, שכוחם היה יפה בראשיתה של המדינה, נתפסים על ידי ישראלים רבים כאנכרוניסטים ובלתי מתאימים למציאות חיינו. תמורה זו מציבה את חג החנוכה פעם נוספת על צומת דרכים רעיונית, שהיא למעשה צומת הדרכים עליה ניצבת החברה הישראלית. הציבור היהודי, נקרא גם בדורנו, לעצב את פניו של החג ולהעשירו ברובד חדש של ערכים ומנהגים.

חנוכה של ימינו כחג פלורליסטי דן פרת

חג החנוכה הוא מהחגים המשפחתיים האהובים ביותר. חג חורפי אינטימי, שמוטיב האור שבו עומד בניגוד נעים ללילות הארוכים והקרים בהם הוא מתרחש. אך על טקס הדלקת הנרות הפשוט והתמים הזה מעמיסות קבוצות שונות ביהדות זמננו משמעויות מודרניות שמשליכות את אור החנוכייה לא למודיעין הקדומה אלא לזירת ההתמודדות על מהותה ואופייה של היהדות היום.

חג החנוכה הפך במאה העשרים לחג מרכזי, ובמובנים מסוימים לחג החשוב ביותר מבחינה אידיאולוגית. כיצד הפך מועד שאינו מוגדר כיום טוב ,שכלל אינו מוזכר בתנ"ך, שגיבוריו אינם אהובים במיוחד על המסורת היהודית לדורותיה, לעוגן המרכזי של חגי השנה?

הקשר בין המהפכה הציונית לחנוכה.

אחת האחראיות למהפך ביחס לחנוכה היא התנועה הציונית שבמשימה לבנות יהודי חדש, גאה, לוחם ושורשי השתמשה בסיפורי מלחמות המכבים כחומר בבניית המיתוס של הצבר, או המאצ'ו הישראלי החדש. על אף שספרי המכבים מציגים מאבק לאוטונומיה דתית תפסה הציונות את מאבק המכבים כמלחמת שחרור לאומית המקבילה למאבק השחרור הלאומי המודרני. יש לציין כי ספרי המכבים כספרים חיצוניים לא היו ידועים ליהודים במהלך הדורות והפרטים המועטים שבספרות חז"ל על מלחמות החשמונאים לא הספיקו לבניית הסיפור הידוע לנו היום. שילוב בין ממצאים חדשים לאידיאולוגיה חדשה שינו את חג החנוכה כליל.

תקצר היריעה מלתאר את מבוע היצירה הציונית שטיפל בכלים חדשים בחנוכה בטכסים, מחזות ספרות שירה ופובליציסטיקה בהתלהבות וכמות שלא העידו דווקא על איכות. דוגמא אחת לכך היא בנאום של מנחם אוסישקין לפני הסתדרות המכבי באודיסה ב-1917: "המכבים מצויינים ומפוארים מאין כמוהם ברוחם, רוח עז. ובימינו אלה אשר הפשרה והויתור והדלות הרוחנית הם מסימניהם המובהקים, ראוי לכם צעירי ישראל שתזכרו ותעריצו את זכרו של אותו הנער (בנה של חנה שהקריב עצמו ולא אכל טריפה מול אנטיוכוס). אל פשרה צעירי ישראל, אל ויתורים בחייכם ובשאיפותיכם הרוחניות. רצון כביר, משמעת המחשבה, מסירות עד אין קץ למשא נפשכם - הנה המתכונת לחייכם."

יסוד אגודת הספורט מכבי, ארגון מכביות בינלאומיות, מרוצי לפיד, יסוד תנועת נוער ע"ש המכבים, כל אלה תרמו להעצמת המיתוס הצבאי והגופני שיצר את המשוואה המכבים - הציונים. בימינו עדיין קיים זכר לסממני השוביניזם המכבי אך עוקצם כהה במשך השנים והמסרים הצבאיים-לאומיים בימות החנוכה בוטים פחות ומוגבלים לכיתות בית הספר.

התשובה החרדית למיתוס המכבים החדש. חנוכה כחג הבדלנות הדתית. יהודה המכבי הוא דמות הידועה לכל תלמיד כיתת גן במדינת ישראל. אך האם תיאור זה מדויק? המסתובב בשכונות החרדיות בארץ ובעולם ימצא כי סיפור המכבים איננו חלק מרכזי מסיפור החג הידוע להם. המאבק הצבאי איננו נמצא בסדר העדיפויות האידיאולוגי של קבוצה זו, הטקסטים שהתגלו על מלחמות המכבים אינם מעניינים אותם, וחנוכה נחגג כזמן זיכרון לנס פח השמן המוזכר בתלמוד. הקונטקסט ההיסטורי של אותו נס, מה קרה לפניו או אחריו, אינו מובלט או מטופל.

כאשר חוגים חרדיים לא ציוניים נדרשים לעסוק בסיפורי המכבים קריאתם את ההתרחשויות ההיסטוריות שונה לחלוטין. לדעתם לאומיות בנוסח המודרני לא עניינה את המכבים. הם יצאו למלחמה כאשר לא ניתן להם לחיות על פי מצוות דתם. הם מצביעים על העובדה שהמאבק איננו רק ביוונים אלא לא פחות במתייוונים, אותם יהודים המושפעים מהתרבות ההלניסטית, שהם אשר הכניסו פולחנים זרים למקדש. מאבק המכבים בהשפעות הזרות שאינן יהודיות אותנטיות מהווה מושא להזדהות החרדים במאבקם בציונות החילונית או בתנועות היהודיות הליברליות.

"לפיכך משמעות ימים אלו היא נצחית. וגם בימינו אנו היא בעלת משמעות מאלפת להבנת המאורעות שעברו עלינו, כמו השואה ונסיונות ההשמדה של הערבים בתקופתנו - התמודדות פיזית. ופעולות המיסיון לגרום להמרת דת רחמנא לצלן מבחוץ, והמאבק הקשה עם המתבוללים בקרב אחינו התועים והמתעים - התמודדות רוחנית, הדומה למאבק החשמונאים עם היוונים ועם המתייוונים... פולחן תרבות הגוף היתה סיבה עיקרית למאבקם של המתייוונים בשומרי התורה... גם בימינו אנו רואים שמלבד ההימשכות אחר החוכמה היוונית (תרבות המערב), גם האלילות הספרטנית - ה"ספורט" מפילה חללים רבים בתוכנו, באשר אינו משמש אמצעי לבריאות אלא כ"תרבות" ומביא להתמכרות אליו כפולחן. ועד כמה גדול השיבוש הרעיוני של בני ימינו, מלמד האבסורד הגדול, ששם אחת מקבוצות הספורט שבארץ אינו אלא "מכבי"! (ימי החנוכה ירושלים תשמ"ט עמ' 17-18).

עמדת היהדות הליברלית. חנוכה כחג הפלורליזם הדתי.

בטקסי חג החנוכה בקהילות רפורמיות וקונסרבטיביות שונות מדגישים את רעיון היות המכבים "מעטים מול רבים" אך זאת לא כחלק ממיתוס הגבורה היהודי אלא כחלק ממאבקם של המכבים לעמוד על זכותם לבטא את שונותם הדתית בתוך מגוון האמונות ששררו באימפריה היוונית סורית. מאבקם של המכבים אם כן הוא מאבק לזכות המיעוט לחיות את חייו בשונה מהרוב, כלומר מאבק לפלורליזם דתי. הבנה זו של חנוכה עולה בקנה אחד עם מאבק היהודים נגד הימין הנוצרי בארה"ב לשמור את הפרדת הדת מן המדינה ואת המאבק ללגיטימציה ממסדית של התנועות הליברליות הקטנות בישראל.

הגישה הפלורליסטית לחנוכה מצביעה על כך כי החברה שלנו מורכבת מתערובת של שוני ואחידות. אנחנו רואים אנשים בצבעים שונים, מעדות שונות, המדברים שפות שונות והנם בעלי דעות שונות. מבנה החברה שלנו יכול להיות דומה לחנוכייה: אנו שונים זה מזה אך עומדים יחדיו על בסיס משותף.

תפיסת החנוכה של תנועת החסידות. היכן נמצא המקדש בארץ ישראל או בתוך גופנו? תנועת החסידות היתה התנועה הראשונה בעת החדשה שגאלה את חג החנוכה משוליותו. החסידות הרדיקלית בראשיתה שמה במרכז לא את ההתרחשות ההיסטורית או הקשר הטריטוריאלי לארץ ישראל אלא את ההתפתחות וההתרחשות האישית רוחנית. את חג החנוכה תפסה החסידות כחג היטהרות נפשית. חנוכת המקדש הוא סמל להיטהרות גופנו שהוא הכלי, כלומר המקדש, לאור האלוהי שיבוא לשכון בתוכנו עם הטהרותנו. הגישה הא-היסטורית של החסידות חיברה את חנוכה למקורות הקבלה ונתנה משמעויות פנימיות חדשות לאור נרות החנוכייה.

חברה מתיוונת או לוחמת בהתיוונות? החברה הישראלית לאור סיפור החנוכה. שאלת ההתייוונות היא שאלה העולה בהקשר של חנוכה בישראל המודרנית. התרבות האמריקאית דומיננטית מאד בחיינו. מילים באנגלית חודרות לשפתינו, מותגים מחו"ל הם סמלי המעמד בחברתנו. האם זו תופעה חיובית או שלילית? מה המינון הנכון בין "הדברים שלנו" והשפעות מן החוץ? איך מתקשרים חיינו למאבקם של המכבים בהתייוונות. חג החנוכה שואל את השאלה המורכבת של השתלבות תרבותית מול בדלנות תרבותית. סביב חג החנוכה מתעוררות שאלות אקטואליות הבוחנות את גיבורי התרבות של החברה ואת השתנותם, סיפור הקרבתה של חנה את שבעת בניה הבונה את רעיון קידוש השם בספרי המכבים הופך לסיפור מופת עם ראשית הציונות וקום המדינה ומאבד את חינו במהלך השנים עד שבחלקי ציבור מסוימים נחשב לסיפור מגונה.

חנוכה היום הוא סמל לבדלנות כמו גם לפלורליזם, לציונות חילונית כמו גם לתפיסות מדינת הלכה. חנוכה הוא שדה קרב אידיאולוגי לקבוצות שונות ביהדות שכולן מחזיקות בתפיסה היכולה להיות מוצדקת כהבנה האותנטית של החג.

עמדת היהדות המתקדמת הינה בעייתית במיוחד. מצד אחד קיימת הנטייה לקבל את המגוון כביטוי לעושר תרבותי חיובי אותו יש לעודד ביהדות. מצד שני קיימת סכנת ה"כולם צודקים" או בריחה להסתכלות מבחוץ וישיבה על הגדר לא מעורבת. חנוכה נוגע בשאלות תרבותיות ודתיות היום ויתר פלורליזם יכול להביא לחוסר חוט שדרה אידיאולוגי. מה שיכול להיתפס כיתרון מנקודת מוצא פוסט מודרניסטית נראה לי כי אינו אפשרי מבחינת הראייה היהודית המתקדמת.

ההסתכלות האמפטית בתפיסת הציונית בראשיתה, בחרדיות העכשווית, ההתעניינות בכל מגוון החנוכות אל לה לכבות את החנוכייה שלנו. נר החנוכה הרפורמי הוא מין נר חנוכה ישראלי מוזר שכזה, אוהב את אחיו לחנוכייה המשתדלים בכל כוחם לשרוף זה את זה (וגם אותו). שלא כמוהם הוא אינו רוצה לדלוק לבד, הוא מעונין להיות חלק מאורה השלם של החנוכייה, אך הוא גם אינו מוותר על אורו הבהיר, האמיץ והמכבד כדי שיוכל לספר את סיפור החנוכה המיוחד שלנו, של המאבק בכוחות אופל המנסים לכפות מקח וממכר פוליטי, יצרים ושררה על היופי שביכולת המסורת היהודית לבטא באנספור דרכים טהורות אורח חיים, מנהגים, אמונות ודיעות. עוד אמת בין שאר אמיתות, האמת האמיתית מכולן.