English  |   |   | 

חגים ומועדים

• השבת ביהדות המתקדמת
• הגדרת עבודה ומנוחה בשבת
• בית הכנסת

השבת ביהדות המתקדמת

ייחוד פרקי זמן להתעלות ולקדושה הוא רעיון מרכזי בתרבות ישראל מראשיתה. בלב ליבה של ההשקפה הזאת – השבת, כזכר לבריאת העולם וכזכר ליציאת מצרים. השבת היא אות לשביתת האל ממלאכתו ולמנוחת האנושות. ארבעה מונחים עיקריים מדריכים אותנו בקביעת אורח החיים שלנו בנוגע ליום השבת: קדושה, ייחוד, עונג ומנוחה.

קדושה

השבת מתקיימת בבית ובבית הכנסת. ההכנות לשבת בבית, הרגיעה מעמל השבוע, מאכלי השבת, החזרה על פרשת השבוע, ההליכה המשפחתית לתפילה, נרות קידוש, זמירות וכד', כל אלה נותנים לשבת את טעמה המיוחד בבית. בבית הכנסת אנו מתכנסים מדי שבוע לקרוא בתורה ולשמוע דברי תורה. כמו כן, אנו קשובים לקול האל, קול הזולת וקול הנשמה. אנחנו שרים, מתפללים, משוחחים, ולומדים. אנו מעודדים ועוזרים ליחיד ולמשפחה לעצב את השבת בביתם, בהתאם לבחירתם.

ייחוד השבת

השבת מיוחדת משאר הימים, ומעניקה תוקף וכוח לימות החול. ברשות היחיד, כאמור, אנחנו דוגלים בתהליך מתמשך של קביעת נהגים ליום הזה, המתבססים מסורות עתיקות בשילוב עם מסורת מתחדשת ועל חירויות הפרט. אנו מאמנים כי עיצוב אופיה הציבורי של השבת צריך להביא לאיזון בין רצוננו למצות את היסוד הסוציאלי-חברתי של השבת, היסוד המסורתי החשוב לכלל החברה בישראל, ובין התנגדותנו לכפיה דתית.

מנוחה

במשך ימי המעשה רובנו עסוקים בענייני היום-יום. ביום השבת - "וינח ביום השביעי" (שמות כ, יא). המנוחה מיועדת לא רק לגוף אלא גם לנפש. עבור עצמנו ועבור הסובבים אותנו.

עונג שבת

מתבטא ביצירת מסגרת אישית, משפחתית, קהילתית וחברתית - העוזרת ליחיד לחוות את השבת בתפקידה המקורי, כמעין עולם הבא. בשבת שלנו אנו מחפשים ויוצרים את מגוון ההזדמנויות ל"עונג" הגלומות בשבת.

"זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ" (שמות כ, ח) "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל-צְבָאָם. וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל- ְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ: כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" (בראשית ב' א-ג).

פסוקים אלה הם הבסיס לציווי האלוהי לשמירת השבת בעם ישראל. בכל הדורות ובכל התפוצות, הקפידו ישראל לשמור על צביון השבת בדרכם הם, וכך ייחדו את עצמם מהגויים בקרבם חיו.

פנים רבות לה לשבת, כל תפוצה ומנהגיה, כל עדה ודרכיה. המשותף לכולם הוא שיום השבת הינו יום המובדל בקדושה משאר הימים - כפי שנאמר "בכלל זכור את יום השבת לקדשו, שצריך לזכור אותו ולקדשו בין בכניסתו ובין ביציאתו, בכניסה בקידוש וביציאה בהבדלה, לומר שהוא מובדל בקדושה בראש ובסוף משאר ימים" (משנה ברורה, סימן רצו, ס"ק א).

ביהדות המתקדמת מדגישים את אופיה החיובי של השבת, כדי שהשבת תהיה באמת יום מיוחד, יום של קדושה והתרוממות רוח, מובדל ממעגל החיים היומיומי באווירה של קדושה, שמחה ועונג. על כן חשובות יותר הן מצוות ה"לא תעשה" של השבת, המודגשות בהלכה:

לקדש את השבת

בקידוש ובהבדלה, בתפילה בציבור, בקריאת פרשת השבוע ולימוד המקורות. יום להתענגות רוחנית שאין לה פנאי בדרך כלל בימים אחרים.

לכבד את השבת

חז"ל אמרו "בכסות נקיה", ופירושה בימינו, שאדם יתלבש חגיגית, ינהג חגיגיות בביתו ובסעודות השבת, ויסיר עיסוקי חולין ממחשבותיו.

לענג את השבת

במאכל ובמשתה. המסורת מציינת את שלוש הסעודות של השבת, על מאכליהם המיוחדים והזזמירות ודברי התורה מתלווים אליהם. על אלה ראוי להוסיף לעונג שבת כל דבר הגורם נחת רוח ומרחיב ליבו של אדם.

הגדרת עבודה ומנוחה בשבת

המסורת היהודית גורסת כי השבת הוא "יום של מנוחה". חלק חשוב משמירה על אופי השבת הוא קיום הטקסים השונים - קידוש, זמירות, תפילה ולימוד. ואולם, מנוחה בשבת אין פירושה בהכרח רק לקחת יום חופש או לישון עד מאוחר. אי פעילות לבדה אינה יוצרת את השבת. נהפוך הוא, לשבת יש קשר הדוק לחברות, לקהילה, לתפילה וללימוד.

היהדות המתקדמת רואה את "מנוחת השבת" בבחירת "עשיה" שהיא היא שמייחדת את היום הזה מימי החול. קיימות כמה דרכים בוחן שלפיהן ניתן להחליט אם פעילות מסויימת מתאימה ליום השבת:

• האם הפעילות הזו מחדירה בשבת תחושת יחוד?
• האם פעילות זו מעוררת תחושה של חוויה או אמונה?
• האם פעילות זו תורמת לרוח השבת?
• האם פעילות זו מקרבת אותי לעם היהודי?

פעילות, שבהזדמנות אחרת היא פעילות של פנאי בלבד, הופכת להיות ביטוי של שבת כשהיא נעשית במודע כהשלמה לפעילויות הקודש, שהן חלק מהמסורת היהודית. ניתן ללמוד על כך ממעשיהם של שלושה יהודים, שכל אחד נותן ביטוי שונה למושג ה"מנוחה" ממעשי היום יום.

ההולך

ההולך הוא יהודי שמקדש את היום השביעי בכך שהוא בוחר שלא להשתמש במכוניתו, ו/או לשאת כסף ביום השבת. ההולך נמנע משתי פעילויות הכרחיות, לכאורה, בחיים המודרניים, ומנצל את הזמן של שבת אחר הצהריים, להליכה ברגל, לקריאה, לימוד עם קבוצת ידידים, פיקניק, או כל פעילות ברוח זו.

במה נבדלים מעשיו של ההולך ממלאכתו בשאר ימות השבוע? התורה מספקת בסיס הגיוני לשביתה ממלאכה. היא מצווה על עם ישראל לשמור על השבת כתזכורת לכך ש"ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ... וינח ביום השביעי... ויקדשהו" (שמות כ', פסוק 10). לאל אין צורך במנוחה ממאמץ גופני, והדבר בא ללמדנו, שהאל שבת מבריאת העולם הפיזי ביום השביעי, וכך שומה עלינו לעשות.

ההולך המסתלק משימוש בכליה של הציוויליזציה, מכיר בכך שהעולם אינו יצירה של בני אנוש. בשבת אנו מניחים את העולם הגשמי, כדי לבקש אחר שלמות בעולם הפנימי של האני, החברים והמשפחה. שישה ימים בשבוע אנו מבקשים למשול על העולם, ביום השביעי אנו מנסים למשול באני.

המבקר במוזיאון

המבקר במוזיאון הוא יהודי, שאף הוא נמנע מעסקים בשבת, אבל שלא כמו ההולך, הוא ישתמש בכסף ובמכונית בשבת, אבל יגביל את השימוש בהם לפעילויות המתאימות לדעתו לרוח השבת. הוא לא ייסע למרכז מסחרי לערוך קניות בשבת, אך לעומת זאת ייסע למוזיאון.

המבקר במוזיאון יאמר, שעצם השימוש בכסף בשבת אינו מה שעומד על הפרק, אלא אופן השימוש בכסף. ההליכה אל המוזיאון בשבת, כמוה כיום של נטילת חופש מההכרח. ככל שהוא עסוק בימות השבוע, עונג שבת נעוץ בעבורו בעובדה, שבשבת הוא אינו מגיב ללחץ חובותיו השוטפות.

שבת אינה רק יום שבו העסקים אינם כרגיל. שבת היא גם יום שהפנאי אינו רגיל, וכך היא הופכת עבורו למוקדשת לפעילויות שהן מטרות בפני עצמן, ותהיה מורגשת יותר, אם ישותפו בפעילויות בני משפחה או חברים.

הצייר החובב

הן להולך ברגל והן למבקר במוזיאון, הסוגיה המרכזית היא יישוב המתח בין הדברים שאל לו ליהודי לעשות בשבת - מלאכה, לבין הדבר שעליו לעשות - מנוחה. בשביל שניהם ההפוגה היא עניין יסודי, והם נחים בשבת בכך שהם מנסים להפריע כמה שפחות לשיווי משקלו של העולם כפי שהיה בעת ששקעה השמש ביום שישי. הצייר לעומת זאת מפסיק את פעילויות היום יום שלו, ובשבת שוקע בתהליך יצירה חדש. כיצד יוכל הוא לטעון אפוא שהוא שומר שבת?

טענתו שאובה מהציווי על שמירת השבת המופיע בספר דברים. בפסוקים אלה מתארת התורה את השבת כזכר ליציאת מצרים. עבור הצייר, ספר דברים מראה שהדרך הטובה לשמור על השבת, הוא להיזכר ביציאה מעבדות לחירות. שבת היא היום בו אנו מרשים לעצמנו להרגיש בני חורין.

ואלו פעילויות משחררות אנשים בני זמננו, שיומם עמוס בפגישות, ראיונות וסידורים? הציור, האמנות, המוסיקה והיצירה, יכולים להיות הקוטב הנגדי לסגנון חיים זה, שכן יש בו התבוננות אחרת לגמרי על החיים.

בית הכנסת

מקורו של בית הכנסת הוא בתקופת הבית השני. בתי הכנסת הראשונים התקיימו במקביל לקיומו של בית המקדש. מראשיתו שימש בית הכנסת לתפילות בציבור, קריאת התורה ולימוד התורה. בבתי הכנסת של התנועה ליהדות מתקדמת חולקת כל המשפחה את חווית תפילת השבת. הישיבה היא בצוותא, נושאי התפקידים הינם אנשים שנבחרו או הוכשרו לכך - רב/ה, חזן/ית, יו"ר הקהילה וכד'.

כנהוג מגיעים לבית הכנסת עם כיפה או כיסוי ראש אחר ובתפילת שחרית מתעטפים בטלית, שכן התורה מצווה ללבוש בגד עם ציציות ברבע כנפותיו (כיום גם לא מעט נשים נוהגות כך).

הילדים מצטרפים להוריהם, אך אינם חייבים להישאר לשבת במהלך כל התפילה, ויש באפשרותם לצאת לשחק, מחוץ לאולם התפילה.