טקסים משפחתיים

למסיבות בת ובר-מצווה אין מסורת יהודית מאוד עתיקה ואחידה ועל כן דווקא אירוע זה מזמין ומעודד הבעה אישית ויצירתיות רבה. בקהילות שונות יוצקים תכנים שונים ומגוונים לאירוע זה: חגיגות מסורתיות בבתי כנסת, מסיבות יצירתיות ואישיות, חגיגות גדולות באולמות מפוארים, טקסי הנחת תפילין ועליה לתורה בבתי כנסת, טיולים, משימות התבגרות ועוד. כל נער ונערה המגעים לגיל בת/בר מצווה צריכים להחליט האם וכיצד לחגוג את האירוע.

בבתי הכנסת של התנועה ליהדות מתקדמת, נחגגת חגיגת בת/בר מצווה יחד עם כל בני המשפחה, בטקס הכולל עלייה לתורה וקריאה בתורה ובהפטרה. לקראת הטקס מתקיימות סדנאות הכנה לבני ובנות המצווה, בקריאה בתורה, בהפטרה, במשמעות הטקס בחיים היהודיים - כניסה בעול מצוות ואחריות כלפי המשפחה, הקהילה, החברה והעם.

גיל שלש-עשרה - כניסה בעול מצוות

המקור הקדום ביותר בו נמצאת התייחסות מיוחדת לגיל בר-המצווה נמצא במשנה:
בן חמש שנים למקרא,
בן עשר למשנה,
בן שלוש עשרה למצוות,
בן חמש עשרה לתלמוד,
בן שמונה עשרה לחופה...

משנה מסכת אבות פרק ה משנה כא.

מקור נוסף מהתלמוד הבבלי:
בת שתים עשרה שנה ויום א' - נדריה קיימין...
בן י"ג שנה ויום אחד נדריו קיימין

מסכת נדה דף מה עמ' ב

במשנה, ממסכת אבות, מגדיר רבי יהודה בן תימא לראשונה את הגיל בו מתחייב הנער בקיום המצוות. אין בדבריו תיאור או התיחסות לטקס וכל מה שאנו יכולים ללמוד מדבריו הוא שנער יתחיל להתחייב לקיים מצוות בגיל שלש-עשרה.

כיום מסמלים גיל שתים-עשרה ושלש-עשרה, בחברה המסורתית, את קבלת האחריות והמחויבות דתית ואת ההצטרפות לקהילה. למרות שראינו שהמשנה בפרקי אבות קובעת את גיל שלש עשרה כגיל הראוי לקבלת המחויבות הדתית, אנו מוצאים בהלכות ובסיפורים אחרים התייחסות יותר אישית ומגוונת לגיל ההצטרפות לקהילה. נראה שפעמים רבות נבחר הגיל בהתאם להתפתחות האישית של כל אחד ואחד. הילד או הנער נבחן באופן אישי על ידי אחד החכמים. אם החכם סבר שהנער הגיע לבשלות נפשית הוא צורף לקהילה. דוגמא למבחן זה נמצא בהלכה ובסיפור הבאים:

קטן היודע למי מברכים - מזמנים עליו.
אביי ורבא היו יושבים לפני רבה.
אמר להם רבה: למי מברכים?
אמרו לו: לרחמן.
(שאל אותם רבה): והרחמן, היכן יושב?
רבא הראה כלפי התקרה. אביי יצא לחוץ והראה כלפי השמיים.
אמר להם רבה: שניכם חכמים תהיו.

תלמוד בבלי מסכת ברכות מ"ח ע"א (מתורגם מארמית)

לפי ההלכה שבראש הסיפור, גם ילד הקטן מגיל שלש עשרה יכול להצטרף ל"זימון" - להצטרף למניין המברכים בצוותא את ברכת המזון. אמת המידה לבחינת הבגרות היא אישית. מי שמבין למי מברכים, מוזמן להצטרף לשאר הקהילה באמירת הברכה. האגדה מתארת מבחן שערך רבה, מחשובי חכמי בבל, לשני החכמים המרכזיים של התלמוד הבבלי, אביי ורבא, כשעוד היו ילדים. כדאי לשים לב לאופי שאלתו של רבה ובעיקר לתשובות שמציעים אביי ורבא. רבה שואל: היכן אלוהים יושב? רבא מצביע על התקרה ואביי מצביע על השמיים. באיזה גיל מסוגל ילד פיקח להשיב תשובות בסגנון זה? נראה שמדובר בילדים צעירים למדי אולי אפילו בני חמש או שש. מכאן אנו יכולים להסיק שגם ילדים צעירים ביותר, שהוכיחו בגרות ותבונה, והראו שהם מבינים את מהות המצוות שהם מקיימים, התקבלו בברכה לקהילה.

גם במקרים בהם התייחסו, במשנה ובתלמוד, לגיל שתים עשרה או שלש עשרה כגיל מחייב, לא תמיד המליצו להיכנס למערכת החובות הדתית והקהילתית בבת אחת. פעמים העדיפו להרגיל את הנערים והנערות לאט לאט למערכת המחויבויות החדשה:

משנה

התינוקות אין מענים אותן ביום הכיפורים,
אבל מחנכים אותם לפני שנה ולפני שנתיים, בשביל שיהיו רגילים במצות.

גמרא

... בן שמונה ובן תשע מחנכים אותו לשעות,
בן עשר ובן אחת עשרה משלימים מדרבנן
בן שתים עשרה משלימים מדאורייתא בתינוקת.
... בן שלש עשרה משלימים מדאורייתא בתינוק.

תלמוד בבלי מסכת יומא פ"ב ע"א

המשנה והגמרא שלפנינו עוסקות בגיל בו מתחילים הנערים והנערות להתחייב בקיום מצוות. מן הגמרא ברור כי גיל המצוות של הבנות הוא שתיים עשרה ושל הבנים - שלש עשרה. יחד עם זאת, ממליצות המשנה והגמרא להתחיל להסתגל לקיום המצוות מגיל צעיר יותר ובשלבים. המשנה והגמרא עוסקות במצוות התענית והן ממליצות להרגיל גם ילדות וילדים צעירים יותר לצום, ולא להטיל את כל החובה בבת אחת בגיל המצוות.

לראש הדף

המקור לטקסי בר/בת מצווה

ראינו שבמשנה ובתלמוד מוזכר גיל שתים עשרה או שלש עשרה כגיל בו יש להתחיל לקיים מצוות, אך לא מצאנו סיפורים על טקסים מיוחדים שהתקיימו בגיל זה. גם ממאות השנים שלאחר התלמוד אין בידינו עדויות שלמות וברורות לעריכת טקסי בר או בת מצווה.

במקורות קדומים ניתן למצוא מעט שרידים ועדויות חלקיות המרמזים לטקס שהתקיים בגיל זה. עדות קדומה שיכולה לרמז על קיומו של טקס לבנים בגיל שתים עשרה (בתחילת השנה השלש-עשרה ולא בסיומה, כמקובל היום) נמצאת בברית החדשה.

מסופר שכאשר מלאו לישו שתים-עשרה שנה, הוא עלה יחד עם הוריו לירושלים, לבית המקדש, שם שוחח ולמד עם החכמים.

ויגדל הנער ויחזק ברוח וימלא חכמה, וחסד אלהים עימו. ועלו הוריו שנה בשנה (לירושלים) לחג הפסח. ויהי בהיותו בן שתים עשרה שנה ויעלו ירושלים כמשפט החג.

וימלאו את הימים, וישובו ויוותר ישוע הנער בירושלים ויוסף ואמו לא ידעו. ויחשבו כי עם חבל (קבוצת) האורחים הוא, וילכו כדרך יום ויבקשוהו בין הקרובים והמיודעים ולא מצאוהו, וישובו ירושלים לבקשו. ויהי אחרי שלושת ימים וימצאוהו במקדש והוא יושב בתוך המורים ושומע אליהם ושואל אותם. וכל השומעים אותו השתוממו על שכלו ועל תשובותיו.

לוקס פרק ב פסוקים 48-40

לפי סיפור זה, בגיל שתים-עשרה מגיע ישו עם הוריו לירושלים. לאחר ימים מוצאים אותו הוריו יושב ולומד תורה במקדש עם הזקנים. האם הייתה זו התרחשות מקרית או שיש לפנינו עדות ראשונה לקיום טקס התבגרות בגיל שתים-עשרה? חיזוק לאפשרות השניה נמצא במסכת סופרים המתארת גם היא טקס שהתקיים לנערים בני שתים-עשרה. טקס שבמרכזו לימוד תורה לפני הזקנים במקדש:

כך היה מנהג טוב בירושלים בהיותו בן יב סבלו (נושאו אביו) ומקרבו לפני כל זקן וזקן (שיושב במקדש) כדי לברכו, לחזקו ולהתפלל עליו שיזכה בתורה ובמעשים טובים. וכל מי שהיה גדול ממנו היה עומד ממקומו והולך לפניו ומשתחווה לו להתפלל בעדו.

מסכת ספרים פרק יח, משנה ה

תיאורים אלה שונים במידה רבה מטקס בר-המצווה המוכר לנו היום ובמרכזם נמצא המפגש הלימודי של הילד עם הזקנים. מפגש זה מעיד על מוכנותו של הנער לקבל על עצמו עול מצוות ועל כך שהוא ראוי להצטרף כחבר צעיר לקהילה.

טקס בר-המצווה המוכר לנו היום מורכב מכמה יחידות, המציינות את המעבר מהילדות לבגרות, את שמחת המתבגרים, ההורים והקהילה ואת ציפיותיהם עם הצטרפותו של הנער לחברת המבוגרים.

עיצוב טקס בר/בת המצווה

לשמע המילים "בת מצווה" או "בר מצווה" עולה בדרך כלל לנגד עינינו חגיגה גדולה, אורחים רבים, הרים של מתנות, טקס בבית הכנסת, נאומים ודרשות. יש המדמים כי מאז ומעולם חוגגים יהודים בדרך זו את כניסתם לתקופת הבגרות. ואולם, ד"ר שלום צבר, מהחוג לפולקלור יהודי באוניברסיטה העברית, מתייחס לעובדה שעיצוב טקס בר-המצווה החל בתקופה מאוחרת באופן יחסי:

"שלא כבטקסי מעבר חשובים אחרים ביהדות - ברית מילה, פדיון הבן, קידושין ונישואין, מוות וקבורה - לא נקשרו לבר-המצווה במסורת טקסים חיצוניים וארועים המצריכים הכנות מיוחדות. יתרה מזו, לא מדובר בטקס עתיק יומין, שמקורותיו נעוצים, כמו בשאר טקסי המעבר, במסורות מקראיות קדומות. לאמיתו של דבר לא נזכרת במקרא חובה זו או אחרת, המוטלת על כתפי הנער שהגיע לשלוש עשרה".

"רימונים" 5 (תשנ"ז) ע"מ 16

העובדה שאין מסורת עתיקת יומין ומקודשת ביחס לחגיגות בר ובת המצווה דווקא תורמת באופן פראדוכסאלי להתפתחותם של טקסים אלה. חסרונו של הטקס המסורתי, המקודש, פותח פתח לאפשרות להתייחס באופן יותר אישי ויצירתי לטקס. בניגוד לטקסי נישואין וברית מילה, בהם תהיה בדרך כלל הקפדה יתירה על פרטי הטקס המסורתי, מאופיינים טקסי בר מצווה, ועל אחת כמה וכמה טקסי בת מצווה, בגמישות וביצירתיות רבה. העובדה שטקסי בת ובר מצווה אינם עתיקים ומקודשים מזמינה ליצור טקסים מיוחדים ויצירתיים ובכך לתרום לעיצובה ולהתפתחותה של התרבות היהודית.

לראש הדף

העליה לתורה וטקס בר/בת המצווה

בקהילות אשכנז, נחשבת הקריאה בתורה או בהפטרה, לאחד מסימניו המובהקים של טקס בר המצווה. העליה לתורה ממחישה את הבגרות הדתית של הנער ואת הצטרפותו לקהילה. מיום זה הופך הנער שווה בין שווים ובעל יכולת להוציא את השומעים ידי חובת הקריאה בתורה.

ב"ספר המנהגים של קהילת וורמייזא" שנתחבר על ידי יוזפא הלוי, שמש הקהילה, שחי בין השנים 1673-1604, מתואר המנהג הקריאה בתורה, כמרכזו של טקס הבר-מצווה:

בשבת הסמוך אחרי שנעשה יג שנה ויום אחד, רוב בני בר מצווה המה החזנים לקרות הסדרא (הפרשה) בציבור...

ש. אסף, מקורות לתולדות החינוך בישראל, כרך א' עמ' ק"ח.

מן המילה "רוב" המופיעה במקור זה אנו לומדים שהקריאה בתורה בבית הכנסת בבר-המצווה לא הייתה בגדר חובה, אלא זכות שמתכבדים בה בני מצווה המוכשרים לכך. בקהילות יהודי בתימן, לא מייחסים משמעות טקסית לקריאה בתורה בציבור ולא משייכים אותה בהכרח לבר-המצווה. גם ילדים שגילם צעיר משלש-עשרה קוראים בציבור בבית הכנסת, ולכן לא נחשבת הקריאה חלק מטקס הבר-מצווה. כיום, ברוב הקהילות היהודיות בעולם ובישראל, מהווה העליה לתורה אחד השיאים של מסיבת בר-המצווה.

לראש הדף

הדרשה

יש המתייחסים אל טקס בר/בת המצווה כאל ארוע חד-פעמי במהלכו הופכים הנערים והנערות לבוגרים, ויש המתייחסים אליו כאל שיאו של תהליך ממושך. ההכנה לבר/בת המצווה מגוונת. כל קהילה וכל משפחה בוחרת בהכנה המתאימה לה. יש המתמקדים בהכנה לטקס בלבד ויש העוסקים גם בעיון בתכנים ובמשמעויות של טקסים, מצוות ומסורות שונות. הדרשה, שנושאים הנערים והנערות בבית הכנסת או במהלך הסעודה, מהווה מעין סיכום של מה שנלמד לפני הטקס. נושאי הדרשה מגוונים. ניתן להתמקד בפרשת השבוע, במצוות המיוחדות לטקס, בנושאים הקשורים להתבגרות או בכל נושא אחר.

ממקורות מן המאות הקודמות אנו לומדים שאת הדרשה הכין הנער תוך לימוד עם אביו או מורו, ובדרך כלל נשא אותה בעל-פה. בקהילות תימן, היתה הדרשה מרכז טקס בר המצווה, שכן הקריאה בתורה לא היתה חלק מן הטקס. הדרשה מהווה מעין סיכום של החודשים הקודמים לבר/בת המצווה, בהם לומדים הנערים והנערות את עיקרי הדת ואת המצוות בהן יחוייבו מיום בר/בת המצווה ואילך. ישנן עדויות רבות על הלימוד המרוכז שעוברים הנערים והנערות בשנת בר/בת המצווה. בשנה זאת הם לומדים את עיקרי המצוות, ומתכוננים לקבלת עול המצוות.

מעדותו של הכומר ל. אדיסון, ששרת בצבא האנגלי בטנג'יר, במחצית השניה של המאה ה- 17, אנחנו לומדים את דעתו על הנוער היהודי:
...וכשיגיע לגיל שלוש עשרה שנה, הוא בר מצווה... אין נער בעולם שיוכל בגיל של שלוש עשרה, לתת דין וחשבון מדויק על דיני דתו כמו הנער היהודי...

פעמים רבות נאמרת הדרשה בשעת הסעודה, ולכך חשיבות מיוחדת שכן על ידי הדרשה מקבלת הסעודה מעמד דתי. כך קובע המהרש"ל (רבי שלמה בן יחיאל לוריא), מגדולי בעלי ההלכה בפולין במאה השש-עשרה:

מחנכים את הנער לדרוש על הסעודה מעין המאורע (בנושא הקשור בבר המצווה). ואם הבן דורש - הוא סעודת מצווה.
מדבריו של המהרש"ל אנו לומדים כי הסעודה הופכת לבעלת משמעות דתית רק כאשר נדרשת הדרשה.

הדרשה אמורה לסכם את לימודי הנער לקראת הבר מצווה ולתת לו הזדמנות להוכיח את בקיאותו וחכמתו בנושאים אשר יש להם משמעות בהמשך חייו כבוגר.

שלום יעקב רבינוביץ', הידוע יותר בכינויו הספרותי 'שלום עליכם', שהיה גדול סופרי היידיש במזרח אירופה בסוף המאה ה- 19 וראשית המאה ה- 20 (נפטר ב- 1916), מתאר בזכרונותיו את דרשת בר המצווה שלו:

מאין למשל שאב כותב הזכרונות האלה כח ועוצמה לגנוב את דעתם של יהודים רבים, אשר נאספו ובאו מכל פינות העיר אל בית אביו לשמוע את דרשתו, דרשת הבר מצווה, ביום מלאת לו יג שנה? זוכר הוא אל נכון כי מכל הדרשה המסובכת והמפולפלת, אשר לימדהו רבו ושנן לו שבועות אחדים קודם החג... לא הבין מאומה ולא מצא בה את ידיו ואת רגליו...

שלום עליכם, חיי אדם, ספר ראשון, עמ' 202 - 196.

כלומר, מבחינתו של הנער שלום יעקב, לא היתה לדרשה משמעות של יישום לימוד ארוך ומעמיק ולא היתה בה הכנה להמשך חייו.

בדורות האחרונים, בגלל מרכזיותה של הקריאה בתורה בטקס בר/בת המצווה, מתרכז הלימוד לקראת בר/בת המצווה בלימוד הקריאה בפרשה ובהפטרה. למרות זאת, אנו מוצאים כי ישנה התייחסות אל טקס בר/בת המצווה כאל שיאו של תהליך חינוכי, אשר ההכנה אליו נמשכת לרוב כשנה. קהילות רבות מלוות את שנת בר/בת המצווה בלימוד ארוך ובהיכרות עם התרבות היהודית. משרד החינוך מייחד תוכניות לימוד לכיתה ז' שבהן יש דגשים על הכרות עם חוקיה, מצוותיה וערכיה של הדת היהודית. נוסף על כך, מייחד משרד החינוך תוכניות לימודים להכרות עם השורשים האישיים של התלמידים ובתי הספר מטילים עליהם עבודה אישית בנושא זה.
משמעות מעניינת ניתנת היום לדרשה, שמהווה מעין ברכת הבן והבת להוריהם, ולעיתים אין בה סיכום ויישום של ההכנה הלימודית לטקס.

לראש הדף

תפילין ובני מצווה

בימינו מקובל להניח תפילין לראשונה בסמוך לגיל בר-המצווה. כלל זה נלמד כבר מהמשנה:

נשים ועבדים וקטנים פטורים מקריאת שמע ומן התפילין... .

משנה ברכות פרק ג משנה א

יחד עם זאת קבעו חכמי המשנה גם יוצא מן הכלל:

קטן היודע לשמור תפלין - אביו לוקח לו תפלין.

תלמוד בבלי מסכת ערכין דף ב עמוד ב

לפי דברים אלה כאשר ילד מגיע למידת הבגרות המאפשרת לו התייחסות נאותה אל התפילין ושמירה עליהם, הוא יכול להתחיל להניח תפילין. המקור שלפנינו אינו מציין גיל, אלא מתאר תכונות המעידות על בגרותו. בדיוק כפי שראינו ביחס להצטרפות לברכת המזון וכפי שקיים במצוות רבות נוספות. ילדים קטנים שאישיותם והתפתחותם השכלית מאפשרת להם להבין את משמעות המצווה שהם מקיימים ולהתייחס אליה בכובד ראש מוזמנים להתחיל בקיומה.

יהודי מרוקו, כמו גם יהודים בקהילות אחרות בארצות המזרח, נהגו להניח תפילין מגיל צעיר - אחת עשרה, עשר ואפילו שמונה. הרב יוסף משאש, אחד מרבניה הגדולים של מכנאס במרוקו, אף כינה בספרו 'מים חיים' את אלה המחכים עד גיל שלש-עשרה כדי ללמד את בניהם מצוות תפילין - "כת עצלנים". בקהילות אשכנז ומזרח אירופה, נקשרה מצוות התפילין לגיל בר-מצווה. ביטוי לטקס המרגש של הנחת התפילין בפעם הראשונה, כהכנה לבר המצווה, נמצא בשירו של שאול טשרניחובסקי "ברוך ממגנצא":

"אלוהי, אל חדש!... פתאום
חיים ניצבו לעיני
ימי ילדותי, ואני נער,
עוד בר מצווה אינו
ובפעם הראשונה
לימי חיי עתה
לידי אקשור הטוטפת..."

שאול טשרניחובסקי, שירים, עמ' 181

כיום מקובל לקיים טקס הנחת תפילין זמן מה לפני חגיגת בר-המצווה. כאמור, בקהילות התנועה ליהדות מתקדמת גם בנות מוזמנות לקיים טקס זה. את הטקס מקיימים באחד מימי החול (שכן בשבתות ובחגים לא מניחים תפילין) בזמן תפילת שחרית. רבים מקיימים את הטקס ואת התפילה במקומות מיוחדים כמו הכותל המערבי או באתרים היסטוריים חשובים אחרים.

לראש הדף

הסעודה

לאחר העליה לתורה, או באירוע נפרד, מקובל לקיים קידוש או סעודה לכבוד בעלי השמחה. הקידוש והסעודה החגיגית הם דרך מקובלת לביטוי קהילתי של השמחה:

אין שמחה אלא במקום סעודה.

תלמוד בבלי מסכת סוכה כ"ה ע"ב

בר-המצווה מסמל שלב חשוב בתהליך ההתבגרות, העצמאות והפרידה מההורים. שלב זה נחוג גם בסעודה. הדרשה, אותה נושאים בני ובנות המצווה בסעודה, מעידה על יכולתם ועל בגרותם והיא הסיבה האמיתית למסיבה.

רבים נוהגים לציין את בר או בת המצווה בקידוש או בסעודה. יש המקיימים את הסעודה בבית הכנסת לאחר התפילה, יש הבוחרים לקיימה בבית, בחוג המשפחה ואחרים - באולם או במסעדה. יש משפחות הבוחרות באירוע פשוט וצנוע, ואחרות מפואר ורב משתתפים. פעמים קורה שמשפחות משקיעות סכומי כסף. משפחות החוששות שלא יעמדו בציפיות הקהילה נאלצות להתאים עצמן לדרישות ולקיים מסיבות מפוארות. לא פעם נשמעת ביקורת על הלחץ שנוצר על המשפחות הפחות עמידות וקיימים נסיונות לעודד את כל חברי הקהילה לקיים רק מסיבות צנועות.

בתקנות של קהילות רבות, נאסר על המשפחות להוציא סכומי כסף גדולים בחגיגות בר המצווה, משום החשש שחגיגת בר-המצווה תגרום להרעת מצבן הכלכלי של המשפחות. בחלק מהקהילות מצוי פירוט של תפריט מותר לסעודת הבר מצווה, ומספר אורחים שהקהילה מתירה להזמין לחגיגה זו. הכל מתוך רצון להקל על המשפחות ולהגן עליהן מפני הוצאות מיותרות. כך למשל בתקנות קהילת פראג משנת תקכ"ז (1767), נמצא איסור על הבאת 'כלי-זמרים' (נגנים) וליצנים לחגיגת בר המצווה. מנהיגי קהל יצאו לעיתים באופן מופגן ותקיף נגד הבזבזנות. בתקנות קהילת אנקונה שבאיטליה, משנת תקנ"ג (1793) נמצאות הגבלות חמורות על סעודת בר-המצווה:

ביום כניסת הבנים הזכרים לשנת יג ויום אחד המכונה בר מצווה, אסור לעשות שום סעודה, רק מותר לתת קפה וסאוויירצו (מעין עוגייה מאורכת העשויה מקצף ביצים וסוכר) לכל אלה שיבואו הביתה לברך ברכת מזל טוב.

האיסורים וההגבלות שאנו מוצאים מעידים דווקא על כך שמשפחות רבות הרבו בהוצאת כספים על מנת לחגוג את בר-המצווה בסעודה מפוארת. הקהילות ומנהיגיהן ניסו להשתמש בתקנות על מנת להלחם בהתנהגות המקובלת.

לראש הדף

בת המצווה - כניסת בנות בעול המצוות

התנועה ליהדות מתקדמת, ובעקבותיה תנועות דתיות לא-אורתודוכסיות נוספות, בחרו לתקן את היחס המפלה כלפי נשים גם במערכת הדתית. הנשים הן חברות קהילה שוות לכל דבר. הן מכהנות בתפקידי רב והנהגת קהילה, נספרות למניין ומשמשות כשליחות ציבור ועולות לתורה וקוראות בה. בקהילות התנועה ליהדות מתקדמת מוזמנים נערות ונערים כאחד לחגוג את התבגרותם בטקס הנחת תפילין, בעליה לתורה, בקריאה בתורה ובהפטרה וכן בנשיאת דרשה. עליית בנות לתורה הוא עדיין בגדר תופעה חדשה (לפחות בישראל) וכנראה שמשום כך מרבית העולים לתורה גם בקהילות של התנועה ליהדות מתקדמת הם עדיין נערים.

בת המצווה הראשונה בעולם

בשנת 1927 העלה הרב מרדכי קפלן את בתו, יהודית, לתורה. זה היה טקס בת המצווה המודרני הראשון. קפלן טען כי מתוך תפיסתו האבולוציונית של היהדות (ראיית היהדות כתרבות משתנה ומתפתחת, ככל תרבות אחרת) לפיה אבני הבניין הישנות של היהדות בונות מבנים חדשים בכל דור ודור יש להפך את הטקס לשיוויוני. קפלן גרס שלא רק שמותר לנו אלא שחובה עלינו לתת משמעויות חדשות למסורות ישנות.

הנחת תפילין

על פי ההלכה המקובלת נשים פטורות מהנחת תפילין:
נשים ועבדים וקטנים פטורים מקריאת שמע ומן התפילין... .

מסכת ברכות פרק ג משנה א

למרות זאת בכמה מקומות בספרות התלמוד מסופר לנו דווקא על אשה אחת שנהגה להניח תפילין:
מיכל בת שאול היתה נותנת תפילין

מסכת תפילין פרק א הלכה ג

בעולם היהודי-מסורתי התקיים ויכוח תמידי בשאלה האם למנוע מנשים להניח תפילין או שאשה שרוצה לעשות זאת, כמו מיכל בת שאול, רשאית. מעניינת פסיקתו של הרידב"ז, בספר השאלות והתשובות שלו, הקובע כי אשה שהחליטה להניח תפילין מברכת על מצווה זו.
אאשה [על אשה] שאם הניחה תפילין או ציצית - מברכת... .

שאלות ותשובות הרדב"ז חלק ה סימן ס

בעולם היהודי מסורתי היו רק דוגמאות בודדות לנשים שבחרו להניח תפילין. אך, כאמור, בקהילות של התנועה ליהדות מקדמת מקפידים הקפדה יתירה על חינוך לשיוויון בין נשים לגברים. בקהילות אלה מעודדים גם בנות-מצווה לקיים טקס הנחת תפילין.

עליה לתורה

למרות שההתנגדות לשיתופן של נשים בפעילויות הדתיות רווחה במשך מאות רבות של שנים, ניתן למצוא מעט עדויות לכך שבעבר הרחוק המצב היה קצת שונה, היו גם מעט אפשרויות לשילוב של נשים בפעילות הדתית בבית הכנסת.

באחד המקורות בתלמוד הבבלי נאמר:
הכל עולים למנין שבעה, ואפילו קטן ואפילו אשה.

מסכת מגילה, דף כג עמוד א

ממקור זה נלמד כי בשבתות, בהן עולים שבעה אנשים לתורה, אפשר להעלות לתורה גם אשה (וגם ילדים קטנים). על פי מקור זה האשה גם מוזמנת לקרוא בתורה. אולם בהמשך הדברים נמצאת הסתייגות:

אבל אמרו חכמים: אשה לא תקרא בתורה מפני כבוד הציבור

נראה שהיה מי שלא הרגיש נוח עם הכלל שנשים יכולות לעלות לתורה ולקרא בה, ולכן בחר להוסיף לאחר הכלל הסתייגות ולקבוע שמפאת "כבוד הציבור" נשים לא תקראנה בתורה. היות ותקנה זו נוסחה בזמן שהעולה היה גם קורא איסור הקריאה גרם גם לאיסור עליה.

כבוד הציבור אינו עניין להגדרה פורמאלית אחידה. כבוד הציבור תלוי בציבור ובמה שגורם לו תחושת כבוד. כבוד הציבור קשור למנהג ולאוירה הקיימת בקהילה, ועל כן מובן כי בקהילה בה נשים אינן נחשבות למכובדות כמו הגברים ונוכחותן הפעילה בתפילה מפריעה לגברים, נחשבת קריאה של נשים בתורה לפגיעה בכבוד הציבור. דווקא משום כך מרשים מאוד לראות כי במאות הראשונות לספירה היה היתר לנשים לעלות לתורה ולקרא בה, היתר שנעלם בדורות מאוחרים יותר.

הדרשה והמסיבה

- כיום נהוג לחגוג ברוב הדר גם מסיבות בת מצווה. מכיוון שלא מדובר בקיום טקס דתי במלוא מובן המילה אלא בסעודת שמחה, קיימים גם פוסקי הלכה אורתודוכסיים התומכים בקיום מסיבה וסעודה לבנות ולא רק לבנים. קהילות ומשפחות אורתודוכסיות רבות אף מעודדות את הבנות לשאת דרשה בחגיגה. הרב עובדיה יוסף, מחשובי פוסקי ההלכה בזמננו, פוסק כי יש לקיים מסיבה וסעודה לבנות מצווה:
בודאי שיש מצווה לערוך סעודה ושמחה לבת מצווה.

הרב עובדיה יוסף, 'יביע אומר', חלק שישי סימן כט

דברים מפורשים יותר אומר הרב יחיאל יעקב ויינברג, שנחשב לאחד מגדולי הפוסקים האורתודוכסים בזמננו (נפטר בשוויץ בשנת 1966):
שורת ההגיון הישר וחובת העקרון הפדגוגי שחייב כמעט לחוג גם לבת את הגעתה
לחיוב המצוות. והפלייה זאת שעושים בין בנים לבנות בנוגע לחגיגת הבגרות
פוגעת קשה ברגש האנושי של הבת הבוגרת.

'שרידי אש', חלק ב' סימן צג

על פי עקרונותיה של התנועה ליהדות מתקדמת, מחייבים ההגיון, הרגש האנושי וכבוד הציבור שילוב מלא של נשים בכל הטקסים הדתיים. ברוח זו של שיוויון מנהלות הקהילות של התנועה ליהדות מתקדמת את חייהן וברוח זו כתובים גם הפרקים המסורתיים שלפניכם.

לראש הדף