טקסים משפחתיים

מהות המילה

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-אַבְרָהָם, וְאַתָּה אֶת-בְּרִיתִי תִשְׁמֹר--אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ, לְדֹרֹתָם. זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ, בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין זַרְעֲךָ, אַחֲרֶיךָ: הִמּוֹל לָכֶם, כָּל-זָכָר. וּנְמַלְתֶּם, אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם; וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית, בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם. (בראשית י"ז: ט'-יא')

ברית מילה הוא הראשון לטקסי המעבר, שמציבים בפני העוברים את ערכיה הבסיסיים של תרבותו וקושרים אותם לעבר ולעתיד של העם.

מהרמב"ם בספר אהבה, הלכות מילה, אנו למדים את הדברים הבאים:

  • המילה היא מצווה מהתורה.
  • מלים ביום השמיני ללידה (אלא אם כן מצבו הרפואי של התינוק אינו מאפשר לקיים את המילה בזמנה והיא נדחית לשלב מאוחר יותר - לפי החלטת הרופא!)
  • מלים ביום ונוהגים למול בשעות הבוקר.
  • מותר לחלל שבת ויום כיפור על מנת לקיים את המצווה בזמנה - ביום השמיני. אם המילה נדחתה (מסיבות רפואיות או מכל סיבה אחרת) אין מלים בשבת או בחג אלא ביום חול. כל יהודי/ה יכולים למול ונהוג שהמילה נעשית בידי איש/ה שהוכשר/ה לכך וקרוי מוהל/ת.
  • ברית המילה נערכת במניין עשרה (לדידנו - נשים חלק מהמניין), חוסר מנין אינו מעכב את עריכתה.
לראש הדף

הברית בגוף

בפרק י"ז בספר בראשית מתוארת בהרחבה הברית שכורת אלוהים עם אברהם ועם זרעו לדורותיו. במרכזה של ברית זו נמצאת המילה, שנועדה לציין את הקשר המיוחד שבין אלוהים לזרעו של אברהם.

ספר בראשית פרק יז פסוקים א-יד כג-כז

וַיְהִי אַבְרָם, בֶּן-תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים; וַיֵּרָא ה' אֶל-אַבְרָם, וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי-אֵל שַׁדַּי--הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי, וֶהְיֵה תָמִים. ב וְאֶתְּנָה בְרִיתִי, בֵּינִי וּבֵינֶךָ; וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ, בִּמְאֹד מְאֹד. ג וַיִּפֹּל אַבְרָם, עַל-פָּנָיו; וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים, לֵאמֹר. ד אֲנִי, הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ; וְהָיִיתָ, לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם. ה וְלֹא-יִקָּרֵא עוֹד אֶת-שִׁמְךָ, אַבְרָם; וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם, כִּי אַב-הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ. ו וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד, וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם; וּמְלָכִים, מִמְּךָ יֵצֵאוּ. ז וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם--לִבְרִית עוֹלָם: לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים, וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ. ח וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ, אֵת כָּל-אֶרֶץ כְּנַעַן, לַאֲחֻזַּת, עוֹלָם; וְהָיִיתִי לָהֶם, לֵאלֹהִים. ט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-אַבְרָהָם, וְאַתָּה אֶת-בְּרִיתִי תִשְׁמֹר--אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ, לְדֹרֹתָם. י זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ, בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין זַרְעֲךָ, אַחֲרֶיךָ: הִמּוֹל לָכֶם, כָּל-זָכָר. יא וּנְמַלְתֶּם, אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם; וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית, בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם. יב וּבֶן-שְׁמֹנַת יָמִים, יִמּוֹל לָכֶם כָּל-זָכָר--לְדֹרֹתֵיכֶם: יְלִיד בָּיִת--וּמִקְנַת-כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן-נֵכָר, אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא. יג הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ, וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ; וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם, לִבְרִית עוֹלָם. יד וְעָרֵל זָכָר, אֲשֶׁר לֹא-יִמּוֹל אֶת-בְּשַׂר עָרְלָתוֹ--וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, מֵעַמֶּיהָ: אֶת-בְּרִיתִי, הֵפַר.

וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת-יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ, וְאֵת כָּל-יְלִידֵי בֵיתוֹ וְאֵת כָּל-מִקְנַת כַּסְפּוֹ--כָּל-זָכָר, בְּאַנְשֵׁי בֵּית אַבְרָהָם; וַיָּמָל אֶת-בְּשַׂר עָרְלָתָם, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ, אֱלֹהִים. כד וְאַבְרָהָם--בֶּן-תִּשְׁעִים וָתֵשַׁע, שָׁנָה: בְּהִמֹּלוֹ, בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. כה וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ, בֶּן-שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה: בְּהִמֹּלוֹ--אֵת, בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. כו בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, נִמּוֹל אַבְרָהָם, וְיִשְׁמָעֵאל, בְּנוֹ. כז וְכָל-אַנְשֵׁי בֵיתוֹ יְלִיד בָּיִת, וּמִקְנַת-כֶּסֶף מֵאֵת בֶּן-נֵכָר--נִמֹּלוּ, אִתּוֹ.

ערלה

ערלה הוא העור המכסה את קצה איבר המין הזכרי. ועל כן, ערל הוא אדם שלא נימול. המונח "ערלים" הפך לכינוי לגויים. בהשאלה משמש המונח "ערלה" לתיאור "קרום", מעטה, המכסה את תכונותיו הטובות של האדם (דברים י, ט"ז) "ומלתם את ערלת לבבכם וערפכם לא תקשו עוד".

מילת מפתח בפסקה שלעיל היא "ברית". הברית הנעשית בגוף היא המוחשית שבין שלש הבריתות. היא מתבצעת בגופו של כל זכר מישראל, היא קבועה ובלתי ניתנת לשינוי ולמחיה. אלוהים מצווה על אברהם למול את כל הזכרים מזרעו ומבני ביתו בגיל שמונה ימים. בברית הנכרתת בגיל צעיר כל כך באה לידי ביטוי ההחלטה של ההורים ושל הקהילה לקבוע, כבר בשלב החיים הראשון של האדם, את זהותו הדתית והקהילתית.

מסירותו של אברהם לאלוהים ומחויבותו הגדולה לברית באה לידי ביטוי במהירות ובנחרצות בה קיים אברהם את המילה. עוד באותו יום בו דיבר עמו אלוהים מל אברהם את עצמו, את בנו בן השלש עשרה ואת כל אנשי ביתו. התורה מקפידה לציין את גילו של אברהם - תשעים ותשע, ללמדנו שלמרות הכאב והסכנה שבקיום המילה בגיל זה, לא היסס אברהם ושם עצמו בראש רשימת כורתי הברית - ראש וראשון לנימולים.
מעניין לציין שלמרות המנהג לתת שם בטקס המילה נזכר לראשונה בתקופה מאוחרת יותר (בסיפורי לידת ישו ויוחנן בברית החדשה), נמצא קשר כלשהו בין הדברים כבר בסיפור שלפנינו שבו כורת אלוהים עם אברהם ברית, משנה את שמו מ"אברם" ל"אברהם" ומצווה עליו לקיים את ברית המילה אותה מבצע אברהם ביום שבו משנה אלוהים את שמו.

הסיפור בבראשית מתאר את המילה כאות הברית שבין בני אברהם לאלוהיו ולכך השלכות רעיוניות ומעשיות רבות. טקס המילה הוא טקס הצטרפות. היהודי מצטרף דרכו לקהילה היהודית (אם כי חשוב להדגיש שהטקס לא הופך אותו ליהודי, שהרי הוא יהודי גם אם לא קיים את מצוות המילה). ואילו הגוי, הרוצה להפך ליהודי צריך גם הוא לעבור טקס זה כחלק מתהליך הגיור.

לראש הדף

המילה ואומות העולם

המילה בראשיתה לא אפיינה רק את העם היהודי, היא היתה נפוצה בקרב עמים ושבטים רבים. העדות הקדומה ביותר לקיום המילה היא מתבליט מהאלף השלישי לפני הספירה במצרים. כנראה שבהשפעת התרבות היוונית פסקו עמי הסביבה למול, ועל כן, מתקופת הבית השני, משמשת המילה סימן היכר של בני ישראל, ולמן עליית האיסלם, גם של המוסלמים.

ויכוחים רבים בין יהודים ללא יהודים התקיימו סביב המילה. בעיקר מפורסמים הויכוחים על המילה שהתקיימו עם היוונים והרומים נציגי התרבות ההלניסטית שייחסו לשמירה על הגוף ולטיפוחו ערך עצום. משום כך, עיקר ביקורתם נגד המילה היתה קשורה לשינוי שהיא עושה בגוף האדם ובטבע. המתח ואי ההסכמה סביב מצוות המילה לא נותרו תמיד רק במישור האינטלקטואלי. בשעות של מאבקים ומרידות היוותה מצוות המילה גם מוקד למתיחות ולמלחמה דתית.

בשנת 167 לפני הספירה אסר אנטיוכוס הרביעי אפיפאנס על קיום מצוות הדת היהודית. ( אנטיוכוס הרביעי – שליט סוריה ההלניסטית בין השנים 164-175 לפני הספירה) אנטיוכוס גזר מוות על יהודים שישמרו את השבת ושימולו את בניהם. קשה להסביר מה גרם לשליט בעל אמונה פוליתאיסטית, שהיא, בעיקרון, סובלנית מטיבה, לגזור גזירות נגד קיומה של דת אחרת. נזכיר רק בקצרה ששני ההסברים המקובלים להחלטה יוצאת דופן זו הם הבנתו של אנטיוכוס שאופייה של הדת היהודית המונותאיסטית מובילה למלחמה העיקשת של היהודים נגד השינויים שהוא מבקש לחולל בארצם. וההסבר השני קשור לסלידה מתפיסת העולם ומהחוקים הרבים העומדים בבסיסה של הדת היהודית וסותרים את תפיסת עולמו של אנטיוכוס.

בערך בשנת 130 לספירה נאסרה שוב המילה, הפעם על ידי אדריאנוס (קיסר רומי בין השנים 138-117 לספירה). אולם אין לראות איסור זה מלחמה נגד הדת היהודית. אדיריאנוס אסר את המילה על יהודים ולא יהודים כאחד כחלק מהחוק האוסר סירוס. איסור הסירוס קדם למרד בר כוכבא ואולי האיץ אותו. לאחר מרד בר-כוכבא (135-132) ובעקבותיו, גזר אדריאנוס גזירות על הדת היהודית. בעקבות המרד נכפה על היהודים בהקפדה יתירה, תוך עונשים קשים, איסור המילה.

כתוצאה מגזירות אנטיוכוס וגזירות אדריאנוס, התפתחה בעמנו מסורת של קידוש ה' – משמעה למות ולא לעבור על מצוות ה'.

לראש הדף

מבנה הטקס ומשמעותו

במקרא ובספרות חז"ל אין תיאורים מפורטים ומסודרים של טקס המילה אך ניתן ללמוד על פרטים שונים של הטקס מתוך הלכות ואגדות המתייחסות, לרוב בעקיפין, לנושא. הדבר העיקרי עליו מעידים המקורות הוא חשיבותה ומרכזיותה של מצוות המילה, הבאה לידי ביטוי גם באופן קיומה. כבר בתקופה קדומה ביותר נהגו לקיים את המצווה בטקס רב רושם ובחגיגה גדולה וזאת למרות שהטקס והחגיגה אינם חלק הכרחי בקיום המצווה.

דוגמה קדומה למסיבת מילה מתוארת בסיפור מפורסם על אלישע בן אבויה. בסיפור זה מתוארת מסיבת המילה של אלישע עצמו. מן הסיפור אנו לומדים כי כבר בתקופה זו נהגו לקיים את המילה בסעודה חגיגית, בשירה ובריקודים.

וכך מסופר בשמו של אלישע:

"אבויה אבא מגדולי ירושלים היה. ביום שבא למהול אותי קרא לכל גדולי ירושלים והושיבם בבית אחד ולרבי אליעזר ולרבי יהושע בבית אחר כאשר אכלו ושתו שרו טפחו ורקדו. אמר רבי ליעזר לרבי יהושע: עד שהם עוסקים בשלהם נעסוק אנחנו בשלנו. וישבו ונתעסקו בדברי תורה מן התורה לנביאים ומן הנביאים לכתובים וירדה אש מן השמים והקיפה אותם. אמר להן אבויה: רבותי מה באתם לשרוף את ביתי עלי?! אמרו לו: חס ושלום! אלא יושבים היינו וחוזרים בדברי תורה מן התורה לנביאים ומן הנביאים לכתובים והיו הדברים שמחים כנתינתם מסיני. ... אמר להם אבויה אבא: רבותי אם כך היא כוחה של תורה, אם נתקיים לי בן הזה לתורה אני מפרישו..."

תלמוד ירושלמי מסכת חגיגה פרק ב הלכה א דף עז עמוד ב - מתורגם מארמית

אלישע בן אבויה מחכמי המשנה. חי בארץ ישראל במאה השניה לספירה. רבו של רבי מאיר וחברו של רבי עקיבא. בשלב מסוים בחייו יצא אלישע בן אבויה "לתרבות רעה" - עזב את אורח החיים של חבריו תלמידי החכמים. דמותו של אלישע, תלמיד חכם חשוב ומרכזי שעזב עולם זה בהיותו אדם מבוגר ונכבד בקהילתו, העסיקה מאוד את דמיונם של יהודים בדורו ובדורות שאחריו. בתקופת ההשכלה קיבלה פרישתו מבית המדרש משמעות מיוחדת.

מאגדה זו, על ברית המילה של אלישע בן אבויה, ניתן ללמוד דברים רבים על ברית המילה בתקופת המשנה והתלמוד. כאמור, אנו רואים שהברית נחוגה בטקס רב רושם. מסיפור זה ניתן ללמוד שהיו דרכים שונות ומגוונות לחגוג את המילה שהרי המסיבה שלפנינו התקיימה בשני מקומות נפרדים ובשתי דרכים שונות; גדולי ירושלים בטאו את שמחתם באכילה, שתיה שירה וריקוד ואילו תלמידי החכמים חגגו את הברית בלימוד תורה. דבר נוסף הנלמד מאגדה זו הוא החשש הגדול המתלווה לברית. הברית, בתקופות קדומות, הייתה כרוכה במידה לא מבוטלת של סכנה לחיי התינוק. סכנה זו התלוותה לסכנת החיים הכללית שריחפה על חייהם של תינוקות בשבועות הראשונים לחייהם (על פי המסורת התלמודית תינוק יוצא מכלל סכנה לאחר 30 יום). חשש זה, לחיי הילד, ניכר בדברי אבויה האומר לחכמים: "אם נתקיים לי בן זה...". טקס המילה הוא הראשון בטקסי המעבר היהודיים. בטקס זה מצטרף הילד אל הקהילה.

אגדה אחרת מתארת מנהג יפה הקושר בין ברית המילה לבין יעודו של האדם והתחנות הנוספות שיעבור בחייו. האגדה מספרת על אנשים שהלכו למסיבת ברית ובמסיבה "היה אביו של התינוק משקה אותם ביין עתיק ואמר: שתו מיין טוב זה שאני בטוח באלוהי השמים שממנו אני אשקה אתכם ביום חתונתו (של בני). וענו (האורחים) אחריו: כשם שהכנסתו לברית, כך תכניסהו לתורה ולחופה". מדרש קהלת רבה פרשה ג - מתורגם מארמית

ברכת המשתתפים מבהירה כי הם רואים בברית שלב ראשון בהצטרפות לקהילה, המשכה האידאלי יהיה בהקדשת החיים לתלמוד תורה ובהרחבת הקהילה על ידי נישואים ולידה.

לראש הדף

המשתתפים בטקס

הנימול

הילד נמצא במרכזו של הטקס, הוא גיבורו, אך בשל גילו הוא כמובן הדמות הפסיבית. כל שאר הדמויות יבצעו את הפעולות השונות שנועדו לצרף את הילוד אל הקהילה.

איש המקצוע - המוהל

בניגוד למקרא, בו מתקיימת הברית על ידי אנשי המשפחה (אברהם מל את בניו ואת בני ביתו, ציפורה מלה את בניה), פעולת הברית, הרגישה והמסוכנת, מבוצעת על ידי בעל מקצוע מומחה. העובדה שיש שתי ברכות נפרדות - אחת לאב ואחת למוהל - מעידה על כך שלא האב מל את בנו אלא המוהל, המקיים בפועל את המצווה, מברך על קיומה.

האב

האב אחראי על קיומה של מצוות המילה, למרות שהמוהל מבצע אותה בפועל. בתוספתא (מסכת קידושין (מהדורת ליברמן) פרק א הלכה יא) נאמר: "אי זו היא מצות האב על הבן? למולו ולפדותו וללמדו תורה וללמדו אומנות ולהשיאו אשה ויש אומרים: אף להשיטו בנהר. רבי יהודה אומר: כל שאין מלמד את בנו אומנות מלמדו ליסטות ". במקרה שהאב לא מקיים את המצווה, קובעת הגמרא שהאחריות מוטלת על הקהילה או על הבן עצמו. האב שאחראי על קיום המצווה מברך ברכה מיוחדת בשעת קיומה. האב, שאינו מל בעצמו, אינו מברך את ברכת המצווה אלא מברך ברכה מיוחדת על האירוע. ברכתו של האב קושרת בין המעשה המבוצע בבנו לברית הקדומה של אברהם עם אלוהים, ובכך קושר האב את עצמו לראשון האבות ולאב הראשון שמל את בניו.

הסנדק

במסורת מתואר תפקיד הסנדק ובעלי תפקידים נוספים בטקס. הסנדק ביוונית עתיקה הוא פטרון ופרקליט. תפקידו לעמוד לצידו של האב המכניס את הבן בבריתו של אברהם אבינו. הסנדק מחזיק התינוק על ירכו בעת שמלין אותו. תפקיד הסנדק נחשב לתפקיד חשוב ובד"כ מזכים בו את אחד הסבים או בן משפחה אחר שרוצים בכבודו.

הקהל

לקהל תפקיד חשוב בכל טקס. הוא מעיד על המעשים שנעשו ומקנה למעשים תוקף ומעמד מיוחד. לקהל תפקיד חשוב במיוחד בטקס בו מצטרף חבר חדש אל הקהילה ועל כן מיוחדת ברכה גם לקהל. המשתתפים בטקס מברכים ברכה שיש בה איחול לבן ולאביו. המשתתפים מאחלים שהבן יקיים את יעודו כבן לעם היהודי -ילמד תורה, יקים משפחה ויעשה מעשים טובים.

הילוד מוכנס אל מקום הטקס בחגיגיות מיוחדת, בדרך כלל נישא בידי הוריו. ההכנסה מסמלת כניסה ל - 3 מעגלי חיים, שבכל אחד מהם יש לו חובות וזכויות:

  • המשפחה
  • הקהילה
  • העם היהודי

בטקס ברית המילה מברכים הנוכחים: "כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה, לחופה ולמעשים טובים" ובכך הם מצהירים על ערכיה הבסיסיים של התרבות היהודית:

  • תורה - ערך הלימוד
  • חופה - ערך הקמת המשפחה והמשכיות העם
  • מעשים טובים - עזרה לזולת

הקהילה הנוכחת בטקס עוברת עם הילוד והמשפחה תהליך של חידוש הברית עם אלוהים. כל ילד העובר ברית מילה מוסיף ומאשר את מחויבות הקהילה לברית עם אלוהים.

לראש הדף

הכנסת התינוק

התינוק מוכנס אל מקום הטקס על ידי הוריו.

הכנסת התינוק למקום הטקס

הכנסת התינוק למקום הטקס - יש הנוהגים שהתינוק מובל לטקס על ידי אדם מכובד - שושבין. ויש נוהגים כי קרובי המשפחה (אנשים ונשים כאחד) מעבירים את התינוק מאחד לשני ומברכים אותו בדרכו למילה.

התינוק מונח על "כסא אליהו".

כסא אליהו

הכסא שעליו מניחים את התינוק לפני טקס ברית המילה. במדרש (פרקי דרבי אליעזר פרק כח) מסופר שכאשר נמלט אליהו מאיזבל הוא התלונן בפני אלוהים על כך שבני ישראל הולכים אחר נביאי הבעל ומפרים את בריתם עם אלוהים. בתגובה אמר אלוהים לאליהו: "חייך שאין עושים ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך. מכאן התקינו חכמים לעשות כסא אחד מכובד למלאך הברית, שנקרא אליהו ז"ל מלאך הברית". על פי מסורת זו, מכיוון שאליהו הנביא קטרג על עם ישראל וטען בפני הקב"ה שהעם עזב את בריתו עם אלוהים, מזמינים הקב"ה ועם ישראל את אליהו הנביא לכל טקסי ברית המילה ובכך מוכיחים לו עד כמה טעה בקיטרוגו.

לראש הדף

הטקס על פי מנהג היהדות המתקדמת

המילה

ההורים מברכים: הננו מוכנים ומזומנים לקים מצות עשה שציוונו הבורא יתברך, למול את בננו. ההורים ממנים את המוהל (לא הכרחי): הננו ממנים אותך להיות שלוחנו למול את בננו

המוהל (מקבל את השליחות):

אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו התהלך לפני והיה תמים. הנני מוכן ומזומן לקים מצות עשה שציוונו הבורא יתברך למול.

ברכה שמברך המוהל לפני המילה:

ברוך אתה יהוה אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על המילה. (הקהל עונה: אמן) המוהל כורת את הערלה

לאחר המילה ההורים מברכים:

ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה.

קידוש

המקדש/ת מברכ/ת (המקדש/ת יכול/ה להיות הרבה/ה או כל אחד מבני המשפחה ומהקהל): ברוך אתה יהוה אלוהינו מלך העולם, בורא פרי הגפן. ברוך אתה יהוה אלוהינו מלך העולם אשר קדש ידיד מבטן, וחוק בשארו שם, וצאצאיו חתם באות ברית קדש. על כן בשכר זאת, אל חי, חלקנו בצורנו, צוה להציל ידידות שארנו משחת. למען בריתו אשר שם בבשרנו. ברוך אתה יהוה כורת הברית.

מתן שם

המוהל/ת (או הרב/ה) אומרים: אלוהינו ואלוהי אבותינו ואמותינו, קיים את הילד הזה לאימו ולאביו (אם אין לילד אם אומרים רק: "לאביו" ואם אין לילד אב אומרים רק "לאמו". אם אין לילד הורים אומרים "לישראל") ויקרא שמו בישראל (אומרים את שם הילד) בן (שם האם ושם האב). ישמח האב ביוצא חלציו ותגל האם בפרי בטנה.

כשם שנכנס לברית, כן יכנס לתורה, ולחופה ולמעשים טובים. אמן.

ברכות לילוד

הברכות נאמרות על ידי הרב, ההורים או כל אחד מהמוזמנים שנבחר על ההורים (אפשר לבחור אחת משתי הברכות או לברך את שתיהן): מי שכרת ברית עם אבותנו אברהם, יצחק ויעקב ואמותינו שרה, רבקה, לאה ורחל הוא יזכור את בריתו עם הילד הזה. יטע בו ה' רוח, נשמה וקלסתר פנים וראיית העין ושמיעת האוזן ודיבור הפה והלך רגלים ובינה והשכל, ויהי ברכה לכל הקרובים אליו ולכבוד לישראל ולכל בני האדם נאמר אמן (הקהל עונה: אמן).

מי שברך אבותינו אברהם, יצחק ויעקב ואמותינו שרה, רבקה, לאה ורחל הוא יברך את הילד הרך הנימול וירפא אותו רפואה שלמה ויזכו הוריו לגדלו, לחנכו ולחכמו. ויהיו ידיו וליבו לאל אמונה ונאמר אמן (הקהל עונה: אמן).

סעודת מצווה

"ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק" (ספר בראשית פרק כא' פסוק 8). לכל טקס חגיגי מתלווה גם סעודת מצווה. כאברהם שערך את המילה הראשונה, נוהגים גם אנו לקיים סעודת מצווה מיד לאחר סיום טקס ברית המילה.

בסיום סעודת המצווה מברכים ברכת המזון.

לראש הדף