על פי המקובל במדינה קבורה היא שירות המסור בידי העדות הדתיות השונות. הקבורה מתבצעת ע"י ארגוני הקבורה (חברה קדישא) המסונפת לרשות המקומית ולמועצה הדתית במקום. השירות הוא ממלכתי ומתקיים במימון המוסד לביטוח לאומי והרשויות המקומיות.
הקבורה ליהודים מופקדת מטעם המדינה בידי עמותות "חברות קדישא" האורתודוכסיות. עמותות אלה מופקדות מטעם המדינה על ניהול בתי העלמין, והן המחליטות על אופי הקבורה במקום, מטילות הגבלות ואיסורים שונים - כגון איסור כתיבת השם בלועזית, ושימוש בתאריך אזרחי על גבי המצבה, חלקן גובות סכומי עתק על מנת לשמור חלקת קבורה ספציפית עבור בן/בת זוג של נפטר.
בקיבוצים ובמושבים טקסי הקבורה פתוחים יותר, על פי נוהג המקום, ובכמה מהם הקבורה היא אזרחית במוצהר. כמה מבתי קברות אלה מסחריים ועומדים לרשות המעונינים בקבורה מסוג זה (ראו להלן).
בשנים האחרונות, במיוחד עם התגברות העלייה מארצות חבר העמים, הגיעו ארצה משפחות שבהן אחד מבני המשפחה "ספק יהודי" או שאינו יהודי, או חסר דת. בשל המציאות המורכבת הזאת, הוקצו בכמה בתי קברות יהודיים ברחבי הארץ "חלקות מסופקים". החלקות הללו מיועדות ל"ספק יהודים" ולא יהודים, שאי אפשר לקוברם בבית קברות יהודי-אורתודוכסי. הקבורה נעשית על ידי "חברות קדישא" המקומיות, אך ללא טקס. מספר החלקות, ופיזורן ברחבי הארץ, אינו עונה על הצרכים.
בשנים האחרונות גובר הביקוש לאפשרות לקבורה חלופית. בשנת 1986 קמה בירושלים עמותת "מנוחה נכונה" במטרה מוצהרת לקבור יהודים בטקס קבורה ברוח היהדות הליברלית או בקבורה חילונית. במשך השנים קמו עמותות דומות במקומות שונים בארץ, שהתארגנו למסגרת גג משותפת. מאחר שהרשויות סירבו לשתף פעולה עם העמותות הללו, ולהקצות להן חלקות קרקע לקבורה, עתרה עמותת "מנוחה נכונה" לבג"צ בשנת 1988, בדרישה לחייב את הרשויות להכיר בהן כחברות קבורה ולהקצות להן חלקות.
בשנת 1992 פסק בית המשפט העליון כי השר לענייני דתות ייתן לעמותה רישיון להיות חברה לענייני קבורה, וכי מנהל מקרקעי ישראל יקצה לה קרקע "תוך זמן סביר". רק בשנת 1996, ולאחר פניה נוספת לבג"צ, הוקצו לה חלקות לבתי קברות חלופיים.
במקביל למאבק זה, התקבל בכנסת בשנת 1995 חוק הקבורה החלופית, המחייב להקים בתי קברות חלופיים בכל רחבי הארץ.