הדרשה השבועית

משפטים

הדיאלקטיקה שבין המסורת לקידמה

הרב דוד מרידך

 

פרשת משפטים פותחת במשפט: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" ומוקדשת רובה ככולה לפרטי חקיקה מתחומים רבים ומגוונים. אחרי המעמד הנרגש ורב הרושם של מתן התורה בא תורם של המשפטים והחוקים האמורים לעצב את חיי היחיד ואת חיי החברה.

 

כאשר אנו מדברים על 'משפטים' יש לזכור, שנקודת התייחסות חשובה בהגות דתית בכללותה נוגעת ליחס שבין החוקים המבוססים על אמונה ומסורת לבין היחס לקדמה. הנוהג הדתי בדתות המרכזיות - כולל המונותאיזם על צורותיו השונות - נטה להוביל בהדרגה לשמרנות והתמסדות, תוך השתדלות לתחום את החיים המתהווים לפי המקובל והמקודש בכל דת ותפישה. מאידך גיסא, המציאות הובילה והכתיבה תפישות והתנהגויות חדשות, ותבעה התייחסות מחודשת, מעודכנת ועכשווית, שלא התחשבה בהכרח בכבלי המסורת וחוקיה. יש תרבויות שבחרו במסורת על חשבונה של  הקדמה ולעומתן תרבויות שצידדו בקדמה על חשבון המסורת.

 

גם בעולם היהודי בן זמננו התקיים באופן מתמיד המתח והאיזון בין המסורת והקדמה והצמיח גישות  שונות. מצד אחד ניצבת הגישה הסגורה והמשמרת הגורסת: "חדש אסור מן התורה" (הרב שמשון רפאל הירש). מנגד עומדת התפישה המוכרת של: "הישן יתחדש והחדש יתקדש" (הרב קוק). גישתה של התנועה הרפורמית לדורותיה שואבת מקוטב זה האחרון, המבקש לחדש את הישן ולקדש את המתחדש.

 

דיאלקטיקה זו מתבטאת ביחס ל"הלכה". ההלכה היא החלק בתורה שבכתב ובתורה שבעל-פה, העוסק באסור ובמותר בחיי היומיום של היהודי. מקור השם הוא משורש המילה הארמית "הלך", כלומר: הדרך הנכונה ללכת בה. משמעות נוספת של המילה קשורה להליכה עם הזמן ולהתמודדות עם שאלות השעה ותנאי המציאות המשתנים. בתחומה של ההלכה מצויים ענייני משפט, עבודת האלוהים, כללי מוסר ותקנות דתיות, שעוצבו בדפוסים קבועים: יחסים בין אדם לחברו, בין היחיד לציבור, בין ישראל לעמים וכד'.

 

לתוקפה של ההלכה מקורות אחדים:

א. התורה שבכתב - שעל פי המסורה כוללות את תרי"ג המצוות ואלו ניתנו למשה בסיני.

ב. דברי קבלה - שהם צווים או אזהרות שבדברי נביאים או כתובים הנחשבים בעלי תוקף.

ג. התורה שבעל-פה - על פי המסורת נמסרה למשה בסיני לשם פירוש והשלמה לתורה הכתובה: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, יהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה" (משנה, אבות, א', א'). התורה שבעל-פה נלמדת מהמשנה, התלמוד הבבלי והירושלמי, תקנות שתיקנו חכמים במשך הדורות. לאחר חתימת התלמודים, החלה תקופת הגאונים (650-1040) תקופה שעסקו בה בעיקר בהטמעת ההלכה התלמודית בכל שכבות העם.

 

בתקופה הרבנית אנו עדים להתפתחות ותנופה של ההלכה המעשית והרעיונית ועיקרה התבטא בחיבור קודקסים של חוקים כמו 'משנה תורה' של הרמב"ם וה"שולחן ערוך" שחיבר במאה השש עשרה רבי יוסף קארו, ממגורשי ספרד שישב בצפת.

 

לא אמשיך בתיאור ההיסטורי של ההלכה. רק אזכיר שעם השתרשותו של ה"שולחן ערוך" - שהוא החיבור המרכז את ההלכה בכתב וממסד אותה - החל תהליך איטי שהוביל לקיבעון, הסתיידות וקיפאון של ההלכה. במאה התשע עשרה הגיע תהליך זה לשיא, כאשר בתגובה לתופעות ותהליכים בעולם המודרני נטו קבוצות יהודיות מסורתיות להסתגר ולהקצין עוד ועוד את  תפישתן הדתית. הקבוצות האורתודוקסיות והחרדיות השונות הן חלק מתהליך ההסתגרות הזה. יחד עם זאת, אין ספק, שהתפתחותו של העולם החדש, התפתחות שוויון הזכויות ליהודים והפיכתם לאזרחים כמו גם ההתקדמות המדעית והחברתית, עוררו בעולם היהודי המסורתי בעיות קשות שהצריכו פתרון הולם.

 

התנועה הרפורמית אף היא תגובה אחת מני רבות לעולם המודרני. כנגד עיני מייסדי התנועה במערב אירופה היה הרצון למצוא דרכים לחבר ולשלב בין שני העולמות העולם: החדש מזה  והיהדות מזה. המציאות המודרנית חייבה התמודדות עם שינויים הלכתיים משמעותיים בכדי לאפשר חיבור זה בין שני העולמות. לנגד עיניהם של מנהיגי התנועה עמד הרצון לשמור על יהדותם תוך דיאלקטיקה דינמית של השתנות והתאמה למציאות הזמן והמקום.

 

כזה הוא הדיון בנושא מעמדה של האישה בהלכה. ההתפתחות החברתית המודרנית הובילה לדרישה לכונן שוויון בהתייחסות החברתית והאישית בין המינים. אנו איננו מוכנים להסכין עם תפישה האומרת, שאישה שיכולה לכהן בתפקיד של ראש ממשלה, מנהלת מפעל, מהנדסת או אשת רוח, אך היא איננה כשירה לעדות ממש כמו 'טומטום' או 'שוטה'. אישה, שכישוריה מתאימים, יכולה לתפוש כל עמדה או תפקיד חברתי ללא קשר לרמת מורכבותו או מעמדו. השינוי בתפישה החברתית חייב, אפוא, להביא לשינוי בתפישה ההלכתית הדתית את מעמד האישה גם בחיים הדתיים.

 

נושא היחס להלכה מעלה באופן בלתי נמנע שאלות רבות:
-
מהו הבסיס לשינוי בתוך העולם היהודי? 
-
באיזו רמה אנו צריכים להתייחס להלכה באורח עקרוני: כהלכה למשה מסיני? כחוק בל יעבור? כהמלצה? כמקור היסטורי-תרבותי?  כקדושה סמלית?

- האם יש גבולות שאסור לעבור  ושינויים שאסור לבצע? 

- מי מוסמך ולמי הזכות לבצע שינויים בעולם ההלכתי היהודי?

- האם בכלל יש צורך בהלכה בימינו?


שאלות אלו ואחרות הן כבדות משקל ואין ספק שההתמודדות עימן תמשיך ללוות אותנו ברמות משתנות של  דחיפות. בכל מקרה, קשה יהיה, לדעתי, לבנות עולם יהודי מתקדם מבלי שניתן את הדעת באופן מתמיד ומשמעותי לניסיון להגיע לאיזון הנכון והמתאים בין מסורת לקדמה ולתרגומו  של יחס זה בתוך המערכת הלכתית היהודית ומחוצה לה.

 

התנועה הרפורמית, הן בארה"ב והן בישראל, עוברת בשנים האחרונות תהליכים של שינוי והתבגרות. במקביל להבנת הצורך וההכרח לשנות תפישות ומנהגים, הולכת ומתפתחת ההבנה שקיים צורך לשמור על גבולות בתוך המסגרת של היהדות. שינויים ללא בסיס וללא גבולות אינם מוסיפים ואינם תורמים ליהדות. בנושאים כגון נישואין וגיור, למשל, צריכה להיות, לדעתי, הסכמה רחבה. לעומת זאת בנושאים כגון ייבום וחליצה, יחס לכהונה, בית המקדש, החיים אחרי המוות, ימות המשיח, אמונה באלוהים וכד', אין ספק שיש מקום לווריאציות ושינויים. כיהודים מתקדמים יש מקום להכיר בחשיבותה של מערכת הלכתית פתוחה, הבנויה על כבוד למסורת, מחד גיסא. מאידך גיסא, עלינו לדבוק בהבנה הבסיסית שהמערכת האמונית היהודית בנויה על בחירתו החופשית של היהודי; בחירה זו היא הבסיס לכניסתו של היהודי ולהתמודדותו עם המערכת האמונית והתרבותית היהודית.