הדרשה השבועית

קדושים

על הקדושה

הרבה חן בן אור צפוני

פרשת קדושים פותחת בקריאה: "קדשים תהיו, כי קדוש אני ה' אלוהיכם", (ויקרא י"ט, א-ב)

ומסיימת בתביעה: "והייתם לי קדשים כי קדוש אני ה', ואבדל אתכם מן העמים להיות לי" (ויקרא כ, כו). מה פירוש להיות קדוש? האם קדושה היא נחלתם של בני אדם? של כל בני האדם?

על פי פרשתנו כל אדם יכול להגיע לדרגת קדושה, הקרובה לדרגתו של האל ממש, אם ימלא ויפעל על פי הכללים המפורטים בפרשה.

הקדושה בפרשתנו נקשרת בהתנהגות מוסרית, בהבדלה בין טהור לטמא, בין מותר לאסור, בהבדלה מן העמים האחרים, כהפרדה, אך לא כעליונות. רובם המכריע של הכללים המובאים הם אפוא בתחום של "בין אדם לחברו".

להבדלות יש תפקיד בתהליך האינטימי של ההתקרבות לאל. הקדושה מובנת כאן ממש כמו באמירתו של החתן האומר לכלתו "הרי את מקודשת לי", את המיוחדת שבחרתי. זהו ייחוד - לא יתרון על פני אחרות.

חידושה הגדול של פרשתנו הוא, שקדושת האדם אינה תלויה רק במצבים ובמקומות שמחוץ לסדר החיים הרגיל. לא רק במקדש, לא רק באמצעות מצוות טקסיות של טהרה וכפרה וקורבן מגיעים לקדושה וטהרה. הדרך אליה נמצאת בבית וברחוב, בשוק ובשדה. כך אפשר להבין את אוסף המצוות בפרשה, הנראה-לכאורה כחסר קו מנחה או מאחד. אין פינה בתחומי החיים שהקדושה אינה מגיעה אליה. קדוש יהיה מי שנזהר בממון חברו ובכבודו, מי שמכבד את הוריו, מי שדואג לעבדיו, נשמר מעריות, מרבה לעשות חסד עם זולתו, שומר על סדרי ניקיון וטהרה של גופו, רכושו וסביבתו, בכל עת ובכל שעה. הקשר בין בני אדם ביום יום, שנאה, אהבה, התלבטות הם החומרים מהם נוצרת הקדושה. ההתמודדות היום יומית עם שאלות אלה, המפגש בין האני האותנטי המנסה לדרוש וליצור, לבין פשט התורה, מעניק להן משמעות חדשה - משמעות של חיי קדושה.

בישראל ובעולם היהודי יש נטייה לייחס קדושה לקרבנות, לקורבנות השואה, לקורבנות הטרור, או, להבדיל, לאנשי דת ורבנים המחלקים ברכות וקמעות. בכל המקרים הללו מדובר באנשים ומצבים שמחוץ לשגרה, מחוץ לסדר היום. ואילו פרשתנו מבקשת להציע אפשרות אחרת, זו שבתוך סדר היום, שנובעת מאהבה.

*

בלב הפרשה ניצב הפסוק "ואהבת לרעך כמוך, אני ה' אלוהיך" (ויקרא יט, יח).

במאה השנייה לספירה התלבטו והתווכחו חכמי המשנה על משמעותה של אהבה זו.

ואהבת לרעך כמוך, רבי עקיבא אומר: זהו כלל גדול בתורה

בן עזאי אומר: זה ספר תולדות אדם, זה כלל גדול מזה

(תלמוד ירושלמי, נדרים, פרק ט, דף מא)

רבי עקיבא, גדול חכמי ישראל בדור ההוא, טען שכלל זה נובע מתוך ההקשר שבו הוא מופיע בפרשה שלנו, לאמור "לא תקום ולא תטור את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך: אני, ה'". בכך הוא מציג תפיסה פרטיקולארית (פנים יהודית): ראשית הפסוק מתייחסת ל"בני עמך" ולכן, לדעתו, רק בני עמך עשויים להגיע למעלת "רעך". אבל תפיסה זו אינה רק מצמצמת. שהרי יש בה הקביעה שאין להסתפק בכך שכולנו - כל בני האדם - נבראנו בצלם אלוהים. אין די להיוולד כדי להיות אדם מושלם ב"צלם אלוהים". כדי להיות אדם מוסרי וראוי, "קדוש", עליך גם לעשות מעשה. והמעשה הגדול הוא, היכולת לאהוב את רעך ממש כמוך. כמה קשה.

בן עזאי טוען כנגדו שישנו פסוק אחר, רחב יותר: "זה ספר תולדות אדם: ביום, ברוא אלוהים אדם, בדמות אלוהים, עשה אותו. זכר ונקבה בראם; ויברך אותם, ויקרא אותם, ויקרא את שמם אדם ביום הבראם" (בראשית ה, א-ב). פסוק זה ממשיך את הנאמר בסיפור הבריאה שבפרק א: "ויברא אלוהים את האדם בצלמו, בצלם אלוהים ברא אותו: זכר ונקבה ברא אותם" (שם, א, כז). בן עזאי מציג תפיסה אוניברסאלית: עיקר התנ"ך הוא בהיותו תורה לכל האנושות. כולם נבראו בצלם אלוהים. גם היהודים, וגם הערבים, הסינים והאינדיאנים, הגברים ואפילו הנשים.

פילוסופים ותיאולוגים מתווכחים ביניהם מאז ומעולם בשאלה, מה ראוי להדגיש יותר, את אהבת האל או את אהבת האדם. יש הסוברים שאם נלמד אדם לאהוב את האל, הוא יאהב גם את אחיו בני האדם; אחרים אומרים שאם מלמדים אדם לאהוב את זולתו, הוא יאהב גם את האל. כדאי לתת את הדעת לכך שבעוד שהציווי "ואהבת את ה' אלהיך" מופיע בתורה רק פעם אחת (דברים ו, ה), מופיע הציווי "ואהבת לרעך כמוך" פעמים (ויקרא יט, יח; לד). האם ניתן להסיק מכאן, כי אהבת הזולת קודמת במעלה לאהבת האל ומשמשת תנאי מוקדם לה?

נחזור לדרישה "קדושים תהיו", הדרישה היא ציווי ציבורי. האם באמת כל אחד יכול להגיע אל היעד? ואם אכן כך, כיצד בכלל ניתן להגיע אל היעד? ובאיזו דרך?

בהתמודדות עם הקושי ראוי להציע פרשנות, ששפת העתיד שבמילה "תהיו" מצביעה על מצווה המשכית, שלעולם אין לה סוף, על חזון. האמצעי להתקרב למימושו של חזון זה הן המצוות. האדם אינו נולד קדוש; עליו לעבוד כל ימיו כדי להתקרב למטרה זו. הדרך אל הקדושה פתוחה בפני כל אדם ויכולה להיות מושגת בעזרת שמירת המצוות.

בניגוד להבחנות שאנו כבני אדם נוהגים לעשות בין המצוות, בפרשת קדושים הן מעורבות ושזורות זו בזו. אנו מוצאים עירוב של מצוות שבין אדם למקום עם מצוות שבין אדם לחברו באותה פרשה ואף באותו פסוק. אם נצליח לשמור על יחס שוויוני כלפי שתי קטגוריות אלו, יש סיכוי להגיע אל היעד של 'קדושים תהיו' כי "קדוש אני". החיבור בין הקדושה האלוהית - לקדושה שבאדם, לפי תפיסה זו, נובעת מחזון ומאחריות למעשנו.

*

השבוע אנו מציינים את יום הזיכרון השואה ולגבורה. בשבוע הבא תציין מדינת ישראל את יום הזיכרון לחללי צה"ל ותחגוג חמישים ושבע שנים לעצמאותה. כיצד צריכה מדינת ישראל לפעול על מנת להתקרב לקודש?

על פי רבי עקיבא -הפרטיקולארי -? מדינת היהודים, קולטת כל יהודי, לפי אילו פרמטרים?

מדינה המיישבות את הארץ הקדושה? באילו גבולות? באיזה מחיר?

או אולי על פי בן עזאי, האוניברסאלי, זה הרואה את בני האדם שווים בערכם, אם כי אינם זהים, זה המדבר על ייחוד שאינו יתרון או עליונות, ברוח הפסוק: "והייתם לי קדשים כי קדוש אני ה', ואבדל אתכם מן העמים להיות לי." (ויקרא כ, כו ).

האם הקדושה תמהל, תתמוסס, תטשטש, תתבולל אם נקבל לצדנו את האחר? כיצד נתמודד בשנה סוערת זו עם הציווי קדושים תהיו כי קדוש אנוכי? כיצד נבטא את החיבור בין הקדושה האלוהית לקדושה שבאדם, באיזו דרך ובאיזה חזון נבחר? כיצד נביא לידי ביטוי את ההתקדשות בחצרות המתפנות מיושביהם, בקשרים עם שכנינו הערבים, בבטן הריקה של הילד הרעב ומערכת החינוך המשתנה? במערכת הבריאות הנחלשת? בגלי הנפש הצמאה לרוחניות ובאלפי המתנדבים המושיטים ידיים?

מצוות רבות ניתנו לנו בפרשת קדושים והן טומנות בחובן את הציווי וההבטחה להיות קדושים. את האפשרות ליחס שוויוני בין אדם לאלוהיו, בין אדם לחברו - יהיה אשר יהיה. זו העבודה האמיתית העומדת בפנינו בפרוס יום העצמאות הבא עלינו לטובה.