הדרשה השבועית

פרשות השבוע - תצוה

"שבת זכור"

הרבה גליה סדן

השבת הזו היא שבת של זכירה, של זיכרון.

הרמב"ן מלמד אותנו, שמצוות "זכור" פירושה העברת הזיכרון בפה, כלומר בדיבור, מדור לדור. זיכרון חי כאשר מדברים אותו, כשמספרים את הסיפור ודואגים שגם הדור הבא יפנים אותו, יזכור אותו.

ואני שואלת את עצמי – מה צריך לזכור? מה ראוי לזכור? מהו הלקח שעלינו להעביר הלאה, לדורות הבאים?

כדי לענות על שאלה זו, אני מציעה להתבונן בשלושה אזכורים של מצוות הזיכרון.

זיכרון ראשון

במפטיר המיוחד לשבת זכור נאמר: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים" (דברים, כה יז-יח).

רש"י כותב על המילים "וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים": "ולא ירא עמלק אלוהים מלהרע לך".

כלומר עמלק הוא-הוא שאינו ירא אלוהים.

אבל הפרשן המכונה "חזקוני" (רבי חזקיה בן מנוח, צרפת, 1250-1310 לערך) מפרש בעקבות המדרש: "ולא ירא אלוהים – אלו ישראל, שהיו בהם מצוות ולא קיימום, אבל אם הייתם יראי אלוהים לא היה יכול [עמלק] לך".

אנחנו אבדנו את יראת אלוהים, ועל כן עמלק היה יכול לנו.

זיכרון שני

באותה פרשה בה מופיעה מצוות "זכור את אשר עשה לך עמלק", פרשת 'כי תצא' בספר דברים, כמה פסוקים קודם לכן, נאמר: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" (שם, כד ט), והניסוח הדומה של שתי המצוות מסקרן (וכבר קישרו ביניהן גדולים וחכמים ממני, ובהם הרמב"ן).

ספר דברים מזכיר כאן את פרשת צרעת מרים: מרים דיברה במשה "על אודות האישה הכושית אשר לקח", ונענשה בצרעת.

זיכרון שלישי

מצוות זכירה נוספת קשורה לענייננו: במגילת אסתר נאמר "וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם" (מגילת אסתר ט כח).

מה משותף לשלוש מצוות זיכרון אלה?

אני חוזרת לשאלתי – מה אנו מצווים לזכור? מהו הלקח?

אני רוצה להציע חוט מקשר בין שלוש ה"זכירות", והוא הכשל והסכנה שבהתמקדות ובהיטפלות לפרטים הקטנים, לקשיי היומיום המנמיכים את ראשנו ומונעים מאיתנו לראות את העיקר, את התמונה הכוללת, את החזון.

  • מרים, ברגע של חולשה, שוכחת את ייעודה כנביאה ואת גודל פעלו של משה, ונטפלת אליו על שלקח אישה כושית. היא בוחרת להטיף למשה על דבר-מה שולי, קטן. להשחית זמן ואנרגיה על ריב מיותר.

  • עם ישראל, שזה עתה יצא ממצריים, כבר מיואש, כבר עייף ויגע, כבר גורר רגליו. כל אדם עסוק בקשייו, בצעדיו הכבדים במדבר, עד שאיש אינו שם ליבו אל החלשים והנחשלים, אלו הנגררים מאחור, חשופים להתקפות. העם מביט למטה, אל הצעדים הקטנים, הכבדים, שוכח את גודל נס יציאת מצרים, היציאה מעבדות לחרות, שוכח להרים ראש ולהסתכל קדימה אל החזון הגדול של "היום הייתם לעם".

  • ובמגילה?

במגילה, לולא היה מרדכי מזכיר לאסתר שהיא איננה אדם פרטי שיכול להרשות לעצמו התעסקות בקטנות היומיום של דַלֶת-אמותיה, לולא היה מרדכי מזכיר לאסתר להרים את ראשה ולראות את התמונה הגדולה – כי אז היה העם נדון לאבדון.

על כן אני רוצה להציע שמצוות הזיכרון כוללת בתוכה את הציווי שלא ליפול לבור היומיום, לקשיי ולמטלות השוליים, המטרידים והמעיקים, אבל הקטנים.

בקלות רבה אנחנו יכולים להיתפש לקטנות, לראות רק את הצעדים הקטנים שאנחנו עושים, להתעסק בטרדות היומיום, למצוא את עצמנו מרי נפש, עייפים ויגעים ולא יראי אלוהים. אבל חיינו מורכבים מתמונה גדולה יותר. לא רק מפני שאנחנו חלק ממשפחה, מקהילה, מעם, אלא מפני שיש לחיינו משמעות שהיא מעבר ליומיום. כל בחירה לעשות מעשה, להוליד ילדים ולגדלם, להשפיע, ליצור – היא בחירה שיש בה עתיד, תקווה, השארות הגוף והתעלות הנפש.

עולמנו איננו צר כעולם נמלה. יש לנו כוח לראות גם מעבר לעמל היומיום וקשייו. יש בנו כוח לזכור לאן מועדות פנינו, ולהעביר זיכרון זה של כוחות, של תקווה, של חזון, לדורות הבאים.

הבה לא נשכח. הבה נזכור את תעצומות הנפש בהן התברכנו ונרחיק ראות. הבה נשתדל למצוא בעצמנו כוחות להרים ראשנו גם ברגעים מייגעים ומעייפים, הבה נשתדל לזכור, כפי שמזכיר מרדכי לאסתר וכפי שהיה על מרים לזכור, לזכור שיש לנו ייעוד.