הדרשה השבועית

משפטים

"הרוב תמיד צודק". האומנם?

הרב ישי רון

הישיבה מחוץ למדורת השבט הטלוויזיונית דוחקת אותי אל מחוץ השיח היומיומי. אני לא מכיר את השפה ולא יודע מי זכה, ומי נזרק, ומי עלב או נעלב, וכיו"ב. אודה כבר בתחילה, תוכניות הריאליטי מגונות בעיני: הן מרדדות את רוחו של האדם וכבודו, הן מניפולציה גסה של בעלי עניין על הציבור, והרייטינג הרב לו הן זוכות רק מחזקת אצלי את הטענה כי בדרך כלל "הרוב טועה".

מיד יקומו אנשים ויטענו, ובצדק מבחינתם, כי אמירה זו היא ביטוי של התנשאות המיעוט על הרוב, או לפחות התנשאותו של הכותב. ואכן ברמה הלוגית- האמירה "הרוב טועה" יכולה לבוא רק מפי מיעוט שמניח שהוא הצודק, שהרי אם הטוען שייך לקבוצת הרוב כי אז אמירתו נופלת לגדר פרדוקס "השקרן" המפורסם.

ובכל זאת אבקש לטעון כי הרוב – כוונתי כאן להמון- חשוף לִטעות יותר מאשר יחידים.

בפרשת משפטים התקבצו חוקים רבים וביניהם מובא הצווי: (שמות כ"ג) "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת:"

ומסביר הפרשן ר' אברהם אבן עזרא (ראב"ע) את הכתוב: "אם ראית רבים יעידו על דבר שלא ידעתו, לא תאמר בלבבך אלה לא יכַזבו"

החשש שמעלה ראב"ע הוא מפני נטייה טבעית של האדם (אולי, בהיותו חיית-עדר) ללכת אחר הרבים מפני שהם הרוב, ובהתבסס על הנחה סמויה שהרוב יודע מה נכון וצודק ופחות סביר שרבים ישקרו או יטעו.

הטיעון שיכול לבסס את חששו של ראב"ע הוא הקונפורמיזם: כאשר מסתמן הלך-רוח של רוב, כל חבר בקבוצת הרוב יטה להפחית ממחויבותו האישית לבירור העניין ויעדיף להסתמך על המסה הנוהרת לכיוון מסוים, מתוך אמונה שמישהו מקהל הרוב בודאי כבר בדק את העניין. ויותר מכך, כל חבר בקבוצת הרוב יכול לומר לעצמו שגם אם יטעה הוא לא ישאר לבד עם טעותו, ועל כן כדאי לו לנהות אחר הרוב ולהתבסם מהשתייכותו לקונצנזוס.

גם הפסיכולוגיה החברתית מצביעה על התופעה של "חשיבת היחד" (Groupthink) כבעייתית: זו חשיבה קולקטיבית-עדְרית שמטשטשת את הייחוד שיש בכל אחת ואחד מחברי הקבוצה ומייצרת תמימות-דעים-רדודה; בחשיבת היחד מסתמך כל אחד מחברי הקבוצה על "דעת הקבוצה" מתוך עצלות מחשבה ומבלי לתבוע מעצמו התמודדות; "חשיבת היחד" מובילה לניוון מחשבתי, דיכוי יצירה עצמית, והשתקת הקול האחר שאינו תואם את דעת הקבוצה - במיוחד אם הוא קול דק ועדין.

ומנגד, היחיד שנמצא במיעוט, איננו יכול להיבנות מכך שאחרים כבר בדקו את העניין בעבורו. היחיד אינו יכול להסתתר בתוך ההמון ולא יוכל להתנחם מהאפשרות שגם אם יטעה הוא לא ישאר לבד. היחיד, שבדעת מיעוט, נדרש, על כן, לבחינה מעמיקה יותר של עמדתו תוך לקיחת אחריות אישית לבחירתו.

לפיכך, במידה ודעת הרוב מתבססת על כך שכל אחד מחבריה הסתמך על "הלך-הרוח" של הרוב, כי אז "השכל המִצְרפי [=המשותף]" של כל קבוצת הרוב לא יעניק לה יתרון על יחידים אלא דווקא חיסרון. מותר להניח כי דעת היחיד דווקא תהיה בעלת ערך גבוה יותר.

כמובן, לא תמיד הרוב טועה. לפעמים הרוב צודק: כאשר הרוב איננו המון-מוטה, אלא רוב שהתגבש מהצטרפות של יחידים בעלי חשיבה עצמאית ובלתי מופרעת שעיצבו את עמדתם באופן בלתי תלוי באחרים אז הסיכוי גדול יותר ש-"השכל המִצְרפי" של קבוצת הרוב יהיה בעל יתרון על "השכל המצרפי" של המיעוט.

ציבור של יחידים, עצמאיים ברוחם ובמחשבתם, הוא הסיוט הגדול של מעצבי דעת קהל- פרסומאים, פוליטיקאים, מנהגי דת ושאר חובבי מניפולציות. אלה שואפים לכך שהציבור ינהג כהמון תמים ונוח לתמרון; ציבור שאינו מכביד בשאלות אודות מטרות נסתרות, ציבור שאינו מתבונן אל מעבר לכאן-ועכשיו.

בהליך הדמוקרטי (שאינו אלא הרע במיעוטו) הרוב באמת הוא שקובע, ואכן מהפסוק שצוטט למדו חז"ל את החיוב ללכת אחר דעת הרוב (ראו המדרש המפורסם סביב תנורו של עכנאי), ואולם מפשט הדברים בפרשה נלמדת דווקא הסכנה בקבלת דבר הרוב כאמת מוחלטת שאין מהרהרים אחריה.

ולעצמי אני אומר: המפקד הוא לא תמיד צודק אך הוא תמיד המפקד. וכך יחסי אל הרוב.

שבת שלום