הדרשה השבועית

כי תשא

למה לא לספור בני אדם

הרב יהורם מזור

פרשת "כי תשא" פותחת בצווי מענין: כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם. זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה' (שמות ל', י"ב-י"ג).

קטע זה נקרא בשבת האחרונה של חודש שבט, "שבת שקלים". בשבת זו דברו על הצורך לתרום מחצית השקל, כדי לערוך את השיפוצים הנדרשים במקדש לקראת חג הפסח, ולקניית קרבנות הציבור לחג הפסח.

הפעם, ברצוני לבחון את פתיחת הפרשה באופן שונה ולהתמקד בדרך המיוחדת בה יש לספור את העם. הצווי הוא שכל אחד מהגברים הבוגרים ייתן מחצית השקל תרומה לה', את השקלים יספרו וכך ידעו מהו מניין העם. מכאן למדה המסורת את איסור המנייה, הספירה הישירה. כך גם בהפטרת השבוע שעבר, הפטרת "זכור", אנו קוראים על המפקד שערך שאול לפני מלחמתו בעמלק: וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת הָעָם וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים מָאתַיִם אֶלֶף רַגְלִי וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אֶת אִישׁ יְהוּדָה (שמואל א, ט"ו, ד). שאול מנה טלאים ולא ספר ישירות את הלוחמים.

סיפור המפקד בתורה ובימי שאול יצר את טענת חז"ל, כי הברכה קיימת רק במה שסמוי מן העין, כדבריהם:

תנו רבנן: הנכנס למוד את גורנו (לשקול את ייבול הדגן בגורן) אומר: 'יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו שתשלח ברכה במעשה ידינו'. התחיל למוד אומר: 'ברוך השולח ברכה בכרי (ערמת הדגן) הזה'. מדד ואחר כך בירך, הרי זו תפלת שווא, לפי שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי אלא בדבר הסמוי מן העין (תענית ח' ע"ב ועוד).

רש"י מלמדנו כי ספירת אנשים מובילה לחשיפת המספר, וזו מאפשרת לעין הרעה לשלוט בנספרים. חיזוק לדברי רש"י נמצא באירוע מימי דוד: וַיֹּסֶף אַף ה' לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל; וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר, לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֶת יְהוּדָה. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב שַׂר הַחַיִל אֲשֶׁר אִתּוֹ, שׁוּט נָא בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע, וּפִקְדוּ אֶת הָעָם; וְיָדַעְתִּי אֵת מִסְפַּר הָעָם. וַיֹּאמֶר יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ, וְיוֹסֵף ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָעָם כָּהֵם וְכָהֵם מֵאָה פְעָמִים, וְעֵינֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ רֹאוֹת; וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ, לָמָּה חָפֵץ בַּדָּבָר הַזֶּה... (שמואל ב' כ"ד). בעקבות מפקד דוד מסופר לנו על מגיפה שפרצה בעם.

כך הורו חכמים: אמר רבי יצחק: אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר 'יצו ה' אתך את הברכה באסמיך'...

עולם בני האדם היה מאז ומתמיד עולם של ספירה וכמויות. עושרו של אדם תלוי בכמות בני הצאן שבעדרו, במספר ילדיו, ובעבר גם במספר נשותיו. כמות הכסף והזהב גם היא סימן לחשיבותו, ולא רק לעושרו של האדם. אפילו בתחום החינוך אנו מדברים לא אחת על כמות הנקודות במבחנים פסיכומטריים. על הנקודות שצברו ילדינו במבחני הבנת הקריאה או המתמטיקה. אנחנו חיים בעולם שכולו ספירה.

אמר רבי יצחק: אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצווה דכתיב...'וישמע שאול את העם ויפקדם בטלאים'. אמר רבי אלעזר כל המונה את ישראל עובר בלאו שנאמר 'והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא יספר ולא ימנה...' (יומא כ"ב ע"ב).

נראה לי כי המפתח להבנת האיסור הוא כפול: מחד גיסא, יש בהענקת חשיבות למספר מעין חסם לדרכי הערכה אחרות כמו הבנה, התפתחות אישית, צמיחה. ילד הלומד בבית ספר חי בעולם של ציונים = מספרים. מאידך גיסא, האיסור נובע מאי הרצון להפוך אנשים למספרים, והקשר למה שקרה לעמנו בשואה ברור לחלוטין. כל אדם מייצג עבורנו עולם ומלואו ואין אדם שהוא מספר אחד ואחר שהוא שנים.

אולי אין אנו מאמינים, בימינו, בעין הרעה. ושאר אמונות עממיות, אך בכל זאת ההתנתקות מעולם המספרים והערכים המנויים יפה, לדעתי, גם לימינו.

שבת שלום