הדרשה השבועית

ויקרא

קרא או קרה?

הרבה נעמי דפני-קלן

מזל טוב! אנחנו בתחילתו של חומש חדש, חומש ויקרא. ולא רק זאת – אנו גם, על פי המקרא, רגע לאחר ראש השנה, שהרי ראש חודש ניסן הוא ראש השנה המקראי – הראשון לחודשי השנה. בחוץ מלבלב האביב, השמש הפציעה לה השבוע והטבע מזכיר לנו שוב כי לוח השנה היהודי והמקראי שלובים ואחוזים בנופיה של ארץ ישראל. הטבע והאביב קוראים לנו לצאת מהבית, מהרכב, ואולי גם מההרגלים המקובעים והמקבעים שלנו.

המילה הראשונה בחומש ובפרשה שלנו, היא כמובן "ויקרא": ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר. בפסוק השגרתי הזה טמונות שתי הפתעות. הראשונה, היא התחביר המוזר – מדוע כתוב "ויקרא אל משה", ולא "ויקרא ה' אל משה"?

האם משה רבנו שמע קריאה חיצונית – קול גדול, שהשתרע מקצה הארץ ועד קצותה, שרק הוא היה מסוגל לשמוע כמו שמפרש רש"י? ואולי זו היתה דווקא קריאה פנימית. התעוררות אישית של משה, רגע של הבנה עמוקה ומפחידה כי הוא נקרא לדגל, כי יש לו שליחות, הוא נקרא לשמש מתווך. המשכן קם ועומד – סמל לשכינתו של אלוהים בתוך עמו, ולנוכחות המתמדת שלו עם העם בכל נדודיהם, אך משה מבין מעמקי ליבו כי שליחותו לא הסתיימה.

הפרשנים תוהים על המילה "ויקרא", שהרי אלוהים כבר שוחח עם משה מספר פעמים, ולא נדרש לקרוא לו בעבר. מהו אם כן טעם הקריאה? חלק מהפרשנים (חזקוני, הרשב"ם ואבן עזרא) מסבירים כי בסוף ספר שמות למדנו שמשה לא יכול לבוא אל אהל מועד כי כבוד אלוהים שוכן שם ולכן אלוהים היה צריך לקרוא לו (וְלֹא-יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד כִּי-שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן.מ' ל"ה).

יש כאן היבט של התרחקות מהאל – כל עוד נבנה המשכן, לא רק משה, אלא גם האומנים והפועלים יכלו להכנס, אפילו לקודש הקודשים. אבל מרגע שנשלמה מלאכת המשכן כף רגלם לא תדרוך עוד במקום אותו הם בנו בכספם, בזמנם ובכשרונם. הייתכן שברגע הזה משה מבין כי הוא נקרא שוב להיות מתווך בין שמיים לארץ?

ההפתעה השניה תלויה באופן כתיבתה של המילה בספר התורה. באופן נדיר, ישנה אות קטנה – א' זעירא, בסוף המילה "ויקרא". כך מקובל לכתוב מדורי דורות בכל ספרי התורה ברחבי העולם. המהר"ם מציע פירוש מקסים: לפי שמשה היה גדול ועניו ורצה לכתוב "ויקר" מלשון מקרה כאילו לא דיבר עמו הקב"ה אלא בחלום, והקב"ה אמר לו: תכתוב "ויקרא", משה לא רצה לכותבה בפירוש מחמת ענוותנותו, אמר אכתבנה קטנה יותר משאר אלפי"ן (=אותיות א') שבתורה.

כלומר, המהר"ם (גרמניה, המאה ה-13) מתאר דו שיח בין משה לאלוהים. משה חווה חוויה עוצמתית, אך בשל צניעותו, הוא ביקש להקטינה – אל תאמר ויקרא, אלא ויקר- לשון מקרה, חלום. לא מילה מחייבת כמו שליחות או ייעוד. בסך הכול זה היה מקרה, אולי בכלל חלמתי את כל הענין הזה. אפשר להתעלם. אבל אלוהים איננו מוותר – זהו איננו מקרה, זו קריאה, זהו ייעוד ושליחות. הפשרה בין שניהם היא כתיבת א' קטנטונת.

הא' באה להזכיר לנו את הנטייה האנושית להמעיט בעוצמת החוויה. לא באמת שמעתי או חשתי בבירור קריאה – להחליף עבודה, לשנות כיוון, להעז להתנגד ולדבר גם כשכולם שותקים. זה היה מקרה, או חלום. הא' שם כדי לחזק אותנו – ישנם רגעים בחייו של אדם שהוא מרגיש נקרא – האם אלוהים היא הקוראת לו? האם זהו צלם אלוהים שבתוכה? הא' של ויקרא מנסה להזהיר אותנו מלהתעלם מהקולות הללו.

רחל כתבה בשירה היפה: "התשמע קולי רחוקי שלי/התשמע קולי באשר הנך?/קול קורא בעוז/קול בוכה בדמי/ומעל לזמן מצווה ברכה". פעמים רבות אנו שרים שיר זה כשיר תפילה לאלוהים, אך ניתן להבינו גם הפוך – האם ייתכן שאלוהים קורא לנו, בקול או בדממה, ואנו מעדיפים לומר שזה מקרה או חלום? האם יכול להיות שאנחנו כל כך מפחדים ממה שנשמע כשנקשיב לקול הפנימי או לקול האלוהי, שאנו עסוקים באטימת האזניים והלב?

המפגש הראשון של אלוהים ומשה היה בסנה. אלוהים אמר למשה: של נעליך מעל רגליך. ר' משה מקוברין אומר –'הקדוש ברוך הוא אומר לכל אדם ואדם כשם שאמר למשה: "של נעלך מעל רגליך" – של את המנעול מעל הרגליך, ותכיר כי המקום אשר אתה עומד עליו – אדמת קודש הוא..

אנחנו ברגעיה הראשונים של השנה המקראית וקרובים מאוד אל ליל הסדר וליציאה מעבדות לחירות. זו הזדמנות להשיל את המנעולים מההרגלים הישנים, לזכך ולטהר את השמיעה שלנו, ואם אנו שומעים – בתוך תוכנו או בחוץ – קריאה, בואו לא נהפוך אותה רק למקרה. במסגרת הכשרת הבית והלב לפסח – ננסה לא להחמיץ את ההזדמנות הזו.

שבת שלום