הדרשה השבועית

צו

להיות לפה למשה

הרבה ד"ר אילה רונן סמואלס

סיפור אישי: בית הילדים, לילה. חושך. הילדים ישנים. גם אני . מתעוררת מקול בכי. מישהי בוכה לאמא, בחדר אחר, הבכי נמשך ואין אף מבוגר שיעזור. אני יודעת שהבכי בלבד לא יביא עזרה וקמה. יוצאת למסדרון ונעמדת מתחת לקופסה התלויה גבוה על הקיר. קוראת: שומרת לילה בואי לשקמה. שומרת לילה בואי לשקמה. לפי ההנחיות צריך לקרוא כך עשר פעמים.

בסיפור הזה נזכרתי, כשנשאלנו בסדנה בשנה ד ללימודי הרבנות מה הזיכרון המוקדם ביותר שלנו, שאנו רואים בו הכנה והטרמה לבחירה ברבנות. השבוע נזכרתי בו שוב.

בפרשת צו מתואר כיצד משה מבצע את טקס המשיכה (הסמכה) של אהרון ובניו להיות כהנים גדולים.

וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו וַיִּרְחַץ אֹתָם בַּמָּיִם. וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הַכֻּתֹּנֶת וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בָּאַבְנֵט וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ אֶת הַמְּעִיל וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הָאֵפֹד וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד וַיֶּאְפֹּד לוֹ בּוֹ.וַיָּשֶׂם עָלָיו אֶת הַחֹשֶׁן וַיִּתֵּן אֶל הַחֹשֶׁן אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים.וַיָּשֶׂם אֶת הַמִּצְנֶפֶת עַל רֹאשׁוֹ וַיָּשֶׂם עַל הַמִּצְנֶפֶת אֶל מוּל פָּנָיו אֵת צִיץ הַזָּהָב נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה. (ויקרא ח', ו-ט)

המנהיג הגדול משה אינו הכהן. הוא, המדבר עם אלהים פנים אל פנים, זה שעלה להר והביא את התורה, הוא לא ייצג את העם ככהן, לא יהיה מי שעושה את העבודה המקודשת במשכן.

אהרון יהיה הכהן ובניו אחריו מתחילים שרשרת דורות שאינה נפסקת עד ימינו.

למה לא משה? כנראה כדי שלא כל העוצמה והכבוד יהיו מרוכזים באדם אחד.

למה אהרון? הקרוב ביותר למשה? בן משפחה? הרי אהרון נכשל כבר כמנהיג בסיפור העגל – לא ידע לעצור את העם, נסחף אחרי דרישותיהם. אבל למרות שננזף על ידי משה: "ויאמר משה אל אהרון מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאת גדולה? ויאמר אהרון אל יחר אף אדוני, אתה ידעת את העם כי ברע הוא." (שמות, ל", כב) למרות זאת, אהרון לא נענש והתורה לא מזכירה את כישלונו זה בשלבים מאוחרים יותר.

מה הזיכרון הראשון שלנו מאהרון, שאולי מסביר את בחירתו לכהן?

בסוף פרשת שמות מסופר איך אלהים מזמן את משה להתוועדות מול הסנה הבוער ודורש ממנו לחזור למצרים ולהתעמת עם פרעה, כדי להוציא את בני ישראל ממצרים. משה מתחמק ומסרב בתירוצים שונים: מי אני שאלך אל פרעה... העם לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי... אני לא איש דברים, כבד פה אנוכי... ולתירוץ האחרון עונה לו האל: וַיִּחַר אַף יְהוָה בְּמֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ. וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו וְשַׂמְתָּ אֶת הַדְּבָרִים בְּפִיו וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְעִם פִּיהוּ וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן.וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים. (שמות ד', טז)

ההיררכיה בין שני האחים ברורה מאד: משה הוא המנהיג , הוא יהיה לאלוהים לאהרון. תפקידו של אהרון להיות לפה, לזה שמדבר מול פרעה ומול הציבור. האם האח הגדול יסכים לכך? מראש אומר אלוהים שאהרון ישמח בלבו כשיפגוש את משה. לאורך ארבעים השנים הבאות, אין לנו שום עדות על היחסים בין שני האחים. השיחה שציטטתי למעלה היא בודדה, אם לא יחידאית, ביניהם. אהרון כנראה מקבל בהכנעה, אם לא בשמחה, את התפקיד המוגבל שלו.

בפרשת צו, מעמדו של אהרון משתדרג. מעתה הוא הרחוץ והלבוש יפה, הוא זוכה באותות הכבוד ובמתנות הניתנות לכהנים. עתיד בניו מובטח לעולמים. הוא לא צריך ליזום ולתכנן, אלא לבצע בדקדקנות ולזכור את מעמדו כמשרת הציבור, כמי שמייצג אותו טקסית מול האלוהים. עליו לכפר על חטאות האנשים ולהודות לאל על החסד השופע ממנו.

בפרשת צו אהרון נמשח לכהן. בשפה שלנו הוא הוסמך השבוע להיות כהן גדול (גדול ורב...). אבל דרכו לטקס זה החלה כבר בפרשת שמות, כשהוא מונה להיות לפה למשה.

אני חושבת על הילדה שהייתי, שקמה מן המיטה לקרוא לשומרת הלילה, כדי שתעזור לחברתי הבוכה. זה עוזר לי להבין טוב יותר למה דווקא אהרון נבחר לכהן. זה גם עוזר לי להבין שהמהות של תפקידי כרבה הוא לשמש פה לאנשים, לייצג את הציבור וכמובן - בעיקר – לשרת אותו.

שבת שלום