הדרשה השבועית

שמיני

ְטָמֵא עַד הָעֶרֶב

הרבה אילה שעשוע מירון

פרשת שמיני מתארת את המעמד החגיגי של חנוכת המשכן. דווקא במעמד זה, קרבת יתר של שנים מבני אהרון ממיטה עליהם אסון. בעקבות האסון, מתעכבת הפרשה על דיני טמאה וטהרה, כדרך ליצור דינמיות של קרבה ומרחק. טהרה וטומאה, כפי שמדגיש הכתוב, מתארים מצב טקסי ולא תכונה מהותית של חפץ או אדם, ולכן הם נתונים לשיקול דעתו של המכהן בקודש

בפרשת שמיני מגיע מהלך בניית המשכן וחנוכתו לרגע השיא.

אחרי כל ההוראות המפורטות לבניית המשכן, אחרי ההכנות המדוקדקות, אחרי מלאכת המחשבת של בניית המשכן ושל יצירת הכלים והמזבחות, אחרי הצבת המוטות, חיבור כל הקרסים והתאמת היריעות אישה לאחותה, אחרי הכנסת ארון הקודש לקודש הקודשים ותפירת בגדי הכהונה, אחרי כל הקורבנות והצומות וההגבלות, אחרי טקס הלבשת הכהנים בבגדי הכהונה ומשיחתם, אחרי שבעה ימי המילואים, הימים בהם הם מסתגרים באהל מועד ושומרים את משמרתם – כשמגיע הרגע הגדול של עבודת הקודש, של חנוכת המזבח, של ההכרה במעמד הציבורי הרם של הכהנים, מתרחש הרגע המופלא שבו נראה כבוד ה' לעיני כל העם המתקהל, יוצאת אש מלפני ה' ואוכלת את העולה.

בתגובה נופל והעם על פניו ברגע של שמחה ואמונה:

וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם (ויקרא ט' כד').

אבל אז, באותו מעמד ממש, מתרחש גם אסון נורא, כאשר בני אהרון הבכורים, נדב ואביהו, שמים קטורת על מחתותיהם ומקריבים לפני ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם (שם, י' א')

בתגובה יוצאת אש מלפני ה' ואוכלת אותם. נדב ואביהו מתים בתוך המשכן, ביום חנוכתו.

שתי הדרמות הללו – וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ לצד וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' ממקדות באופן טבעי את מירב תשומת הלב הפרשנית של פרשת שמיני, והמשכה של הפרשה העוסק בדיני טהרה וטומאה בתחום המזון נדחק הצידה.

הפעם אני מבקשת להאיר לרגע רעיון הקשור בעניין זה.

חלוקת סוגי המזונות מן החי לטמא וטהור בפרשתנו מדברת בעד עצמה, ונעזרת ברשימות מפורטות ובדוגמאות רבות. המעשה הפרשני המורכב, שלא לומר הלולייני, שמאפיין אמירה אחרת הקשורה באוכל הלקוחה מפרשת 'כי תשא' – לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ – לא נחוץ כאן, כי ההבחנה בין הטמא לטהור היא ברורה ואינה דורשת פרשנות ובדיקה מדוקדקת.

בשולי ההבחנה במזונות הכשרים מן החי מופיעות כמה אמירות הנוגעות במגע של אדם או כלי במזונות טמאים. אחד העקרונות החוזרים מספר פעמים בפירוט זה הוא: וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר.

נכון שיש כאן מצבים שונים של טומאה, אבל בהרבה מן המקרים הטומאה היא זמנית והיא ניתנת לעיבוד, להסרה. לגבי כלים שנופל בהם דבר מאכל טמא, לדוגמא, מכירים במגע הטומאה אך גם מוצאים את הדרך לטהרו: בַּמַּיִם יוּבָא וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר. אנחנו יכולים לבחור להדהד את המחשבה על הטומאה ולחדד את הסייגים והאיסורים, אך לדעתי הרעיון החשוב, העקרוני, שמופיע כאן הוא שטומאה היא מצב ולא תכונה מהותית הטבועה מעתה בכלי, ולכן הטומאה היא מצב זמני הניתן להסרה.

מכאן אני מבקשת לעבור לאירוע שהתרחש בערב פסח לפני מספר שנים באחד ממחנות צה"ל:

ליל הסדר, גרסת צה"ל: לוחמי גדוד 'חרוב' נאלצו לוותר בחג-הפסח על הארוחה החגיגית בליל הסדר ולהסתפק במצות ובנקניק, לאחר שמשגיח הכשרות הורה להשליך את כל האוכל לפח משום שאחד הטבחים חימם אותו. בצה"ל מאשרים כי הנגד שחימם את האוכל הועמד לדין משום שחרג מפקודות הצבא והפעיל מכשיר חשמלי. (מתוך ידיעה באתר: כיכר השבת – האתר החרדי)

אינני מבקשת להיכנס כאן להלכות שמירת שבת וחג וגם לא לעניין הפעלת מכשיר חשמלי בשבת. אני רוצה רק לומר שהידיעה גרמה לי צער עמוק. העמדתו של הנגד שהפעיל את המכשיר לדין משמעתי לא רק שלא תקנה את העוול, אלא הוסיפה חטא על עוגמת הנפש שנגרמה ללוחמים, שלא זכו לחגוג ליל סדר עם משפחותיהם בגלל שירותם הצבאי, ובנוסף לא זכו לארוחה חמה בערב החג. האחראי על עוגמת הנפש הזו הוא דווקא משגיח הכשרות שהורה להשליך את ארוחת החג לפח.

יכולתי לחשוב על הלכות רבות שאותו משגיח יכול היה לראות לנגד עיניו לפני שהחליט להשבית את שמחת החג של חיילים בשירות צבאי. אני יכולה לחשוב על עצם המצווה לקיים את הסדר בכל תנאי, לכל אדם מישראל ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין ואפילו מן התמחוי (משנה פסחים, פרק י' משנה א), על ציווי כמו התורה חסה על ממונם של בני ישראל, על עקרון שעת הדחק שאפשר היה לשקול ואולי בפשטות: ערך כבוד האדם, אהבת אדם ואהבת ישראל שנגזרים מואהבת לרעך כמוך. גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה, [(בבלי ברכות יט' עב'), אצל משה זמר, הלכה שפויה, 1993 עמ' 29]

הלהיטות והדקדקנות במקרה הזה לא רק שלא תרמו לשמחת החג ושמחת המצווה, אלא השביתו אותן. נדמה שפרשת שמיני מלמדת אותנו את ההפך: דווקא על האפשרות למצוא דרכים יצירתיות-טקסיות לצאת ממצב של טומאה ולטהר את הדורש טיהור, ריענון וחידוש.

שבת שלום