הדרשה השבועית

מצרע

במצרים היינו "גרים", באירופה היינו "מצורעים"

"תזריע מצורע" – שבת תקומה / הרב אופק מאיר

המשנה בברכות ג' א' קובעת: מִי שֶׁמֵּתוֹ מוּטָל לְפָנָיו, פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע, (וּמִן הַתְּפִלָּה) וּמִן הַתְּפִלִּין. דיון גדול ועמוק לאורך הדורות על הטעם שמאחורי הלכה זו הפוטרת את האדם ביום אנינותו מכל המצוות הדורשות כוונה ואף מכל המצות. בסופו של דבר ובעקבות רש"י בפרושו להלכה זו "לפי שהוא טרוד במחשבת קבורתו" נדמה כי ישנה הכרה עמוקה תודעתית כי ישנם רגעים בהם ישנה תחושה של ריק ויגון עמוק שאפילו אלוהים אינו יכול להיות נוכח בו מרוב יגון וצער.

כשחווים חכמים את חורבן מרד בר כוכבא הם שואלים שאלות אמונה קשות מאוד, בדרשתו של רשב"י למעשה הרצח הראשון בתורה, דורש רבי שמעון את ההרג של רומי ביהודים, והוא מתריס כלפי האלוהים:

אמר ר' שמעון בן יוחאי: קשה הדבר לאומרו, ואי אפשר לפה לפרשו. [משל] לב' אתליטין [=לשני מתגוששים] שהיו עומדין ומתגוששים לפני המלך. אילו רצה המלך פירשן, [=הפריד ביניהם] ולא רצה המלך לפרשן. נתחזק אחד על חבירו והרגו, והיה [ההרוג] מצווח ואמר: מאן יבעי דיני קדם מלכא? (מי ידרוש את דיני בפני המלך) כך, קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה.ב(ראשית רבה, פרשה כב, ט)

אילו רצה המלך ... באמירה זו מרסק רבי שמעון בר יוחאי אלפיים שנה לפני אושוויץ והרבה לפני הגל וניטשה את האפשרות לאמונה התמימה באלוהים המשגיח שכולו טוב וכל יכול. רשב"י זועק דברים אלו במלוא חריפותם כמו משה רבינו שרואה את רבי עקיבא שרומאים סורקים את בשרו במסרקות ברזל והוא זועק: "זו תורה וזו שכרה?!?" (מנחות כ"ט) והיום, אחרי השואה כיצד אפשר להשאיר את אלוהים בתמונת חיינו?

אשתו של איוב מציעה את הדבר הבא: וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ עֹדְךָ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתֶךָ בָּרֵךְ אֱלֹהִים וָמֻת. (איוב פרק ב', א) - הרבה אנשים אחרי השואה מקבלים עצה זאת ומכריעים כי לנוכח אושוויץ אין אלוהים וגם אם קיים אינו ראוי שנאמין בו ובתורתו.

חבריו של איוב טוענים כלפי איוב זְכָר נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד וְאֵיפֹה יְשָׁרִים נִכְחָדוּ. (איוב פרק ד' ז) כיצד ייתכן שאלוהים טועה? זה הכיוון אליו פנתה היהדות החרדית ובעיקר חסידות סאטמר באומרה שמקור החטא הגדול של העם היהודי הוא בתנועה הציונות והשואה היא עונשו.

ואיוב עצמו? ... לָכֵן הִגַּדְתִּי וְלֹא אָבִין נִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי וְלֹא אֵדָע (איוב מ"א,ג) מישיר מבט אל המציאות הקשה ובוחר בחיים, לא מוותר על האמונה ככוח יוצר ומהווה בחיים ומקיים את דברי המשורר "אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי" (תהילים קכ"א). "מאין יבוא עזרי; מבקש האדם את מקור הנחמה, הכוח והתקווה ולא את מקור הסבל, מבקש להעניק משמעות להוויה ולא לחפש אשמים, מבקש הוא לבחור בחיים ולא במוות.

"אילו רצה פירשן" קשה מאוד להאמין באלוהים בתקופה שכזאת אך אל לנו לוותר על יסודות הנחמה, התקווה והאפשרות ליצוק משמעות לחיים אפילו ברגעי משבר וסבל איומים ואלו טמונים בשורש האמונה היהודית לדורותיה ועלו וצפו פעמים רבות מתוך להבות אירופה: בגטו וורשה, על אף התנאים התתאנושיים, המשיכה להתקיים בנחישות קהילה מלאת חיים, תרבות ויצירה. אבקש להזכיר ארבע דמויות, מהן נלמד את האפשרות לחיי אמונה ורוח בגיא צלמוות:

צביה לובטקין - מלוחמות ומנהיגות מרד גטו ורשה.

מרדכי אנילוביץ - מפקד המרד.


יצחק קצנלסון - משורר ומחנך בגטו וורשה.

יאנוש קורצאק – מחנך ורופא בגטו וורשה.

צביה לובטקין - נולדה ערב מלחמת העולם הראשונה וכבר בצעירותה הייתה פעילה ומנהיגה בתנועת הנוער "דרור" וממנהיגיה של התנועה הציונית. ב 8 במאי 1943 חוסל המרד. צביה יחד עם מעטים ספורים נותרו ההנהגה החיה היחידה בגטו. בהחלטה שנויה במחלוקת, החליטה צביה להיענות לדרישת חבריה לבריחה מהגטו דרך תעלות הביוב, תוך ידיעה שהיא עוזבת שלוש קבוצות של לוחמים. צביה לובטקין העידה על עצמה כי עד יומה האחרון החלטה זו הייתה ההחלטה הקשה והמייסרת ביותר שהיא קיבלה. בהחלטתה זו היא הצליחה להציל את עצמה וקבוצה נוספת של לוחמים. צביה, שעלייתה לישראל הייתה מאוד מתוקשרת, הקימה יחד עם בן זוגה (יצחק צוקרמן, סגנו של מרדכי אנילוביץ וממפקדי המרד) את קיבוץ לוחמי הגטאות ואת המוזיאון הקרוי על שמו של המשורר יצחק קצנלסון. ובהמשך הדורות - כלתה של צביה הייתה מהראשונות לקבל תואר "דוקטור בהנדסה" ונכדתה רוני הייתה טייסת F16 הראשונה בצה"ל.

מרדכי אנילוביץ - היה מפקד הארגון היהודי הלוחם בגטו ורשה ודמותו הפכה לסמל ההתנגדות היהודית בשואה. וכך הוא כותב במכתבו האחרון אשר תורגם מיידיש ויועד לסגנו יצחק צוקרמן:

23 אפריל 1943. שלום יצחק.אינני יודע על מה לכתוב לך. ותר נא פעם על פרטים אישיים. אין בפי אלא ביטוי אחד לציין את הרגשתי והרגשת ברי. נפל דבר שהוא למעלה מחלומותינו הנועזים ביותר: הגרמנים ברחו מן הגטו. פלוגה אחת שלנו החזיקה מעמד 40 דקה והשנייה - למעלה משש שעות. המוקש שהוטמן בשטח המברשתנים (בתי החרושת למברשות) התפוצץ. מצדנו לא נפל עד עתה אלא קרבן אחד בלבד: יחיאל, נפל כחייל-גיבור על יד מכונת הירייה..... לא אוכל לתאר לפניך את התנאים בהם חיים היהודים. רק יחידי סגולה יחזיקו מעמד. כל השאר ייספו, במוקדם או במאוחר. הגורל נחרץ. בכל הבונקרים בהם מסתתרים חברינו אי אפשר להדליק נר בלילה מפאת חוסר-אויר... מכל הפלוגות שבגטו נעדר איש אחד: יחיאל. אף זה ניצחון הוא. איני יודע מה אוסיף ואכתוב לך. מתאר אני לעצמי, ששאלה רודפת שאלה, אולם הפעם הסתפק נא בכך. היה שלום, יקירי. אולי עוד נתראה. העיקר: חלום חיי קם והיה. זכיתי לראות הגנה יהודית בכל גדולתה ותפארתה. מרדכי.

יצחק קצנלסון - היה מחנך ומשורר יהודי פולני. כמשורר עברי הוא ייזכר לעד בזכות השירים: "מה יפים הלילות בכנען" ו "חמש שנים עברו על מיכאל" ועוד. הוא כתב ותרגם עוד יצירות רבות בהן מחזות ושירים רבים. יצחק קצנלסון מצא בתנועת "דרור" את הבית היהודי והציוני, בו יכלה כתיבתו לענות על צורך רוחני ותרבותי עמוק של חבריה. ב - 1943 נשא נאום בגטו ורשה לפני הלוחמים וכך הוא אמר:"נהיה מאושרים שאנו מכינים את עצמנו עם נשק ביד לפגוש את האויב ולמות! מלחמתנו תשמש מקור יניקה לדורות הבאים. ניקח לנו למופת את אחינו בארץ-ישראל – הם לא גילו מורך לב בשעת סכנה ועמדו מעטים נגד רבים, ובמותם חינכו דורות רבים של יהודים. הגרמנים הרגו מיליוני יהודים, אך הם לא יכלו לנו. העם היהודי חיה יחיה. עינינו לא תחזינה זאת, אך כגמולם ישולם להם ולאחר מותנו יעמדו מעשינו לעד... לא, לא, לעולם אין מאוחר! יהודי אחרון – בהמיתו רוצח את עמו גאל! גם עם הרוג אפשר עוד להציל – הצילו!

כשנשאל יצחק קצנלסון מדוע הוא מלמד את הילדים היהודיים הפולניים שאינם מבינים מילה בעברית את כל מקצועות הלימוד רק בעברית, הוא השיב כי הוא מלמד את הילדים "שפה שנייה " - שפה בה יוכלו לחלום, בה יוכלו להאמין בטוב ובתקווה. לדידו, הייתה זו מהותה ותפקידה של השפה העברית להיות שפת החזון והתקווה.

יאנוש קורצ'אק - הרבה לפני כינונה של מגילת זכויות הילד, ייסד יאנוש קורצ'אק את הבסיס לתפיסה החינוכית של החינוך הדמוקרטי והפרוגרסיבי. יאנוש קורצ'אק הצהיר כי הוא אינו הולך להקים משפחה כיוון שכל הילדים- שלו הם. ואכן כל ימיו כרופא וכמחנך דאג לכל ילד כאילו היה ילדו שלו. קורצ'אק העניק לנו את התפיסה כי אין ילדים, אלא בני אדם קטנים וגדולים שכולם שווים. הוא טען שאסור לחנך מתוך כעס ושיש להיוועץ וללמוד את הילדים ועם הילדים כל יום מחדש, ובעיקר שהחינוך האמיתי עוסק בהיום ולא במחר. קורצ'אק היה מחנך שידע להפיח תקווה בתלמידיו וידע לתת כבוד אמתי לכל אדם. יאנוש קורצ'אק ייזכר כמי שהתעקש שהילדות היא סוג של עולם ללא דאגות, אך כבני אדם (קטנים) חלים עליהם חובות, והן אלו המקנות להם זכויות. יאנוש קורצ'אק נשלח באקציה מוורשה ב - 1942 ובבחירתו ללוות את תלמידיו נרצח יחד איתם בטרבלינקה. וכך הוא כותב ביומנו: להיוולד וללמוד לחיות, מלאכות קשות הן. נותרה לי מטלה קלה לאין ערוך: למות. ייתכן, כי לאחר המוות שוב יהיה קשה, אלא שאיני מהרהר בכך. השנה האחרונה, ואולי החודש, ואולי השעה. רוצה הייתי למות בהכרה, מתוך צלילות. איני יודע מה הייתי אומר לילדים לפרידה. שואף הייתי לומר להם, כי ניתנה להם חירות גמורה בבחירת הדרך (מן הגטו, עמ' 160-161)

נלמד מצביה לובטקין את הכוח שבמנהיגות הנשית פורצת הדרך ואת העוז לקחת החלטות שנויות במחלוקת שנכונות לאותו הרגע, גם אם ייסרו אותנו כל חיינו. ממרדכי אנילוביץ ניקח את ההתמדה, הנחישות וכוח הרצון, שגם ברגעים שהכל אפל ונראה כי אין תקווה, יש עדיין מקום לחלומות, משמעות לחיים וערך למאבק. מיצחק קצנלסון נאמץ את כוח היצירה הטמון בתיקון התרבותי ובשפת הערכים והחזון ומיאנוש קורצ'אק ניקח את האהבה לאדם באשר הוא אדם.

בשבת זו, לה אנו קוראים "שבת תקומה" ומכינים את עצמנו למעבר שבין ימי הזכרון לשואה ולנופלים על עצמאותנו מחד גיסא ובין היום המבטא את תקומת העם היהודי יותר מכל יום אחר בשנה - חג העצמאות, חובה עלינו ללמוד מדורות קודמים כדי להעביר ערכים לדורות הבאים. בזיו זכרם נתברך ולאורם נחנך..

שבת שלום