הדרשה השבועית

בחוקותי

על המפעל הציוני ומקום המקדש

הרב ד"ר חיים א. רכניצר

במכתב לתיאולוג היהודי-גרמני פרנץ רוזנצוייג מתריע חוקר הקבלה גרשום שלום מפני הסכנה שאורבת למפעל הציוני עקב הפיכת השפה העברית לשפת חולין. שלום שואל "האם לא תפער את פיה התהום של השפה הקדושה, אשר שיקענו אותה בקרב ילדינו? ...האם לא תפרוץ באחד הימים העוצמה הדתית הכמוסה בה, נגד דובריה?" (ג. שלום, עוד דבר, תש"ן: עמ' 59) דברים אלו נכתבו בשנות העשרים של המאה הקודמת ומאז התפתחה, השתרשה ופרחה העברית במדינת ישראל ומחוצה לה. על פניו נראה שחששותיו של שלום התבדו כליל. השפה העברית המודרנית התגברה על הכוחות הדתיים והאפוקליפטיים הרוחשים תחתיה. התרבות הישראלית-העברית שרירה וקיימת ותהום אין. אחת הדרכים להפגת המטען התיאולוגי הגלום בשפה ובדת הייתה על ידי חילון ביטויים כמו "כנסת ישראל", "הקרן הקיימת" ו"גאולת הקרקע", וטמיעתם באתוס הציוני-לאומי וכן רתימה של מועדים וחגים יהודיים לדת האזרחית במדינת ישראל: המושג "כנסת ישראל" המיוחס לעם ישראל ולשכינה האלהית ניתן לבית הנבחרים, הביטוי "קרן קיימת" המיוחס במשנה (פאה א' א) לשכר האדם בעולם הבא, ניתן בקונגרס הציוני החמישי (1901) לחברה לקניית קרקעות בארץ ישראל, והמונח המקראי "גאולת קרקעות" שלקוח מהמצוה "כִּי-יָמוּךְ אָחִיךָ, וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ, וּבָא גֹאֲלוֹ, הַקָּרֹב אֵלָיו, וְגָאַל, אֵת מִמְכַּר אָחִיו." (ויקרא, כ"ה, כה), בא לתאר את המעשה הציוני של רכישת אדמות בארץ ישראל. גם חגים דתיים גוייסו לתרבות המתחדשת: חג השבועות, חג מתן תורה, נחוג בדגש על התוצר החקלאי והתעשייתי של היישוב, חנוכה הפך מחג נס-פך-השמן לחג של נצחון וגבורה, וראש השנה לאילנות שמוזכר בקצרה במשנה (ראש השנה, פרק א' משנה א)  כתאריך לחישוב הפרשת מעשרות והחל מהמאה ה-16 נחוג כטקס מיסטי של חבורות עלית של מקובלים, שינה פניו לחג לאומי של נטיעות ועוד הדוגמאות רבות.


אולם, למרות תהליכי החילון והנורמליזציה של עם ישראל במדינתו אנו עדים לנוכחות הולכת וגוברת של המימד הדתי בציבוריות הישראלית, ולהתעצמות ההשפעה של המטען התיאולוגי של המסורת היהודית על המדיניות של ממשלות ישראל. די אם נזכיר כאן את ההצדקה הדתית למפעל ההתנחלות בשטחי יהודה ושומרון ואת המעמד של ירושלים והר-הבית. "הר-הבית" ו"בית-המקדש" הן ביטויים טעונים באנרגיה אפוקליפטית המאיימת לפרוץ בכל רגע אל הזירה הפוליטית. אך האם על מנת לבסס דו-קיום בין המסורת הדתית היהודית לבין ההווה הלאומי-תרבותי עלינו להטעין את המושגים התיאולוגיים בתוכן חילוני? האם הדרך למיתון ולשליטה בעוצמה הדתית הכמוסה בשפה העברית חייבת לעבור דרך חילון השפה? לא בהכרח. דווקא מיכוון שאני מקבל את ההנחה של גרשום שלום "שאלהים לא יוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו" אני מציע להרחיב ולגוון את המשמעויות של המושגים הדתיים בצורה שעולה בקנה אחד עם יהדות ליבראל-דמוקרטית.  כלומר להתמודד עם החדירה של התיאולוגיה למדינה לא על ידי דרישה להפרדת הדת מהמדינה אלא על ידי הצגת תיאולוגיה-מדינית אלטרנטיבית. כלומר, אני טוען שהכרחי לנסח ערכים לאומיים ולהתוות קוי פעולה למדיניות פנים וחוץ בשפה תיאולוגית ומתוך דרישה מחדש של עקרונות דתיים והלכתיים באופן שיהלום את ערכי היהדות כמו גם הליברליזם והדמוקרטיה. פרשות 'בהר-חקתי' מזמנות לנו נקודת פתיחה מצויינת לעשייה הזו.


פרשות 'בהר-בחוקתי' חותמות את ספר ויקרא. ספר זה מוקדש ברובו לדיני הכהונה, סדרי הקרבנות, מאכלות אסורים, טיהור המצורע, הלכות נדרים, וחוקי פולחן שונים שקשורים למועדים. לא פלא אפוא שספר ויקרא נקרא בפי חז"ל "תורת-כהנים". מה רב עוצמה יותר מספר 'ויקרא' כהשראה לדת שמנכיחה ומגשימה את ההוויה האלוהית המופשטת לאלהים "כאן ועכשיו", דת שבה אלהים מופיע כמלך השוכן בקרב עמו בהיכל קדשו ובעיר בירתו ירושלים.  לכאורה, מי שחפץ להעלות את הפן הרוחני וההומנסטי שבמסורת היהודית צריך לפוגג ולנטרל את המרכיבים של הדת הכהנית הזו. אך ההשתקה של הטקסטים הטעונים הללו לא עוקרת אותם מהזכרון הקולקטיבי של עם ישראל אלא דווקא מרחיקה את האפשרות ללמוד מהם ולהתעמת אתם.


לכן עדיפה לדעתי התמודדות ישירה בה אנו מאתגרים את התפיסות הרווחות באמצעות המסורת עצמה. לדוגמה, כנגד התעצמות הכוחות הדתיים שמתרכזים במקדש הארצי בהר-הבית אפשר להציג תפיסות קדושה כוהניות בהשראת התורה, הנביאים, כתבי קומראן, ספרות ההיכלות, ספרות החסידות ועוד.


אבן הפינה למהלך הזה מונחת כבר פרקי הסיום של ספר ויקרא. פרשות בהר-חקתי' חותמות את ספר ויקרא לא בחוקי קרבנות אלא בחוקי השמיטה, גאולת הקרקעות, דאגה לעני, שיחרור בעלי חוב ושיחרור העבדים. אלו הם חוקים ומצוות שבין האדם לחברו וביו האדם למשפחתו ולחברה הכללית. זאת ועוד, הפסוקים המסיימים את פרשת 'בהר' מצביעים על תפיסה אחרת של המקדש: "לֹא-תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם, וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא-תָקִימוּ לָכֶם, וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם, לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ: כִּי אֲנִי ה', אֱלֹהֵיכֶם. אֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ:  אֲנִי, ה'." (שם, כו' 2-1) על פסוק זה כתב פרשן התורה חיזקוני (הרב חזקיה בן מנוח מאה 13 צרפת) "'אֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ', מתורגם בתרגום ירושלמי [כ]שנות השמיטה, שכן הן נקראו שבת. 'וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ', [מורה על] שנת היובל [שעליה נאמר] קדש תהיה לכם." מכאן המושג "בית המקדש" בסוף ספר ויקרא איננו מיוחס לבית המקדש שיבנה בהר הבית בירושלים אלא לחוקי השמיטה והיובל. המילה "מקדש" כאן מציינת מוסד רעיוני וחוקתי ולא בניין גשמי, זהו מוסד של צדק חברתי ושל אחריות אקולוגית. בעזרת הקריאה לאורך כל ספר ויקרא אנו מתמודדים עם כוח המשיכה שיש לדת פולחנית המאפשרת גישה לקדושה במקום גשמי. אך עם פרקי הסיום של הספר אנו פונים אל סוג של דת אחרת, גבהה יותר, דת שבסיסה הוא רעיון הצדק החברתי. מקום מקדש האמת איננו בהר זה או אחר אלא ברוח האדם וברוח החברה בה הוא חי ולרווחה שלה הוא אחראי.  "כִּי אִם-בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל, הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי, כִּי אֲנִי ה', עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ: כִּי-בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי, נְאֻם-ה'." (ירמיהו ט' 23)


חזק חזק ונתחזק, שבת שלום.