הדרשה השבועית

במדבר

מתקרבים ומתרחקים

הרבה נועה מזור


שלוש פעמים מופיע הביטוי "והזר הקרב יומת" בפרשת השבוע.. הלוויים מצווים לשמור על המשכן, והציווי מופיע כחלק מהאזהרות הקשורות בעבודת המשכן. 

מיהו זר? ומה משמעות הביטוי 'הקרב'? היכן מצוי הקו אותו אסור לאדם הזר לעבור? 

 בסדרת סיפורים על הלל ושמאי ועל קירוב ודחייה, מספר התלמוד על נוכרי המבקש להתגייר על מנת להיות כהן גדול. שמאי דוחה אותו, ואילו הלל מגייר אותו ושולח אותו ללמוד. כשאותו גר מגיע למלים "והזר הקרב יומת" הוא שואל את הלל במי מדובר:  "הזר הקרב יומת" אמר ליה - מקרא זה על מי נאמר?  אמר לו (הלל לגר) אפילו על דוד מלך ישראל". הלל מלמד את הנוכרי כי הוא יכול להתגייר, אבל לא להיות כהן גדול. 

ביום רביעי ציינו את יום ירושלים וביום רביעי נציין את חג שבועות. 

חג שבועות הוא אחד משלושת הרגלים בהם עלו לרגל לירושלים. בחג זה, כמו בפסח ובסוכות, נאספים כולם "לראות את פני ה'". בחג הזה אנחנו גם מספרים את סיפורה של רות, הבוחרת להיות חלק, ואין אישה או איש הסוגרים בפניה את האפשרות הזו. היא מוזמנת פנימה. 

יום ירושלים הוא יום חדש, בו מציינים השנה 50 שנה ליום היווצרותו במלחמת ששת הימים. 

שני התאריכים שאנו נמצאים ביניהם, והביטוי החוזר בפרשה מזמינים אותנו לחשוב, לדון ולתהות – מי הוא הזר, ומי הוא הקרוב, למי מותר להתקרב, ולמי אסור להיכנס?

יום ירושלים הוא יום ישראלי-יהודי, יש שיאמרו ימני, החוגג מציאות מסוימת מאוד, ומתוך נקודת מבט אחת על המציאות . יתרה מכך, הוא אינו מבחין ואינו שואל מה מקומם של האנשים שאינם חוגגים אותו. 

בשנים האחרונות ישנם ניסיונות לצקת משמעות אחרת ליום ירושלים, לאפשרויות ההכלה ולשבירת הזרות הקיימת בחיינו בכלל, וביום זה בפרט. שאלות של איך לקרב, איך ליצור קשר, איך למצוא את הדרכים לחיות יחד ולחגוג את הקיום מרובה הפנים שלנו - הן שמובילות את יוצרי האירועים השונים. 

בין יום ירושלים לחג השבועות – את מי אנחנו סופרים במפקד שלנו, מי יעלה לרגל, למי ניתן להיכנס ואת מי נשאיר בחוץ? עם מי נציין 50 שנה למלחמה/איחוד/כיבוש מזרח העיר? למי נאפשר להיכנס בגבולנו ואת מי נשאיר בחוץ, ומאיזו סיבה – ביטחונית, לאומית, לאומנית, אנושית?

אין לנו מקדש, ואין לנו מקום שאליו מותר רק לאנשים מסוימים להיכנס. אם נדע לפתוח את השערים, לראות כל אדם כאדם, לסמוך על עצמנו, מורשתנו, כוחנו החברתי – נוכל לראות גם את האחר – זה היושב מטרים ספורים מאיתנו אך אינו מקבל יחס שווה מרשויות העיר או המדינה, זו המבקשת למצוא מקלט בשטחנו, אלה החשים שייכים ליהדות אך אנו שמים עליהם סייגים, חומות והפרדות, ואלה שרק מבקשים מעט פרנסה ושקט בחייהם. 

הזר נשאר זר עד שהוא מתקרב. כשאני יכולה לראות אותו/ה עין בעין, לדבר עימה/ו, להבין מהיכן הגיע ומה רצונה, הוא אינו זר עוד, היא אינה זרה. כולנו בני ובנות אדם. הבה נתקרב, ולא נמות.

שבת שלום