הדרשה השבועית

נשא

דרשה לפרשת נשא

גליה סדן


פרשת "נשא" מתחילה ומסתיימת בדיבור שברומו של עולם. תחילתה היא המשך ישיר לתפקידי הכוהנים בני גרשון ומררי, עליהם ממונה איתמר בן אהרון וסופה בקרבנות נשיאי השבטים בעת חנוכת המזבח באוהל מועד, הוא המשכן.

אבל באמצע, בין זה לזה, בין הכוהנים- המנהיגים הרוחניים,  לבין הנשיאים, מנהיגי השבטים, ישנם כמה וכמה עניינים פרטיים, העוסקים בבחירות או בקשיים האישיים שלנו.

הראשון הוא הוצאתם של המצורעים מן המחנה. עניין קשה זה, שכבר נדון בהרחבה בפרשות תזריע ומצורע, משקף את החשש שלנו מן המום, מן המכוער, מן המדבק. החשש  שלנו, עד היום, מן החולי. דווקא, הבוטות שבה מתוארים הדברים, וההסכמה הגורפת של העם לדברי האלוהים, נותנים לנו תחושה שיש כאן ביקורת כלפי העם. משום שנראה שאין אדם בר-דעת ובעל רגישות חברתית יכול לקרוא פסוקים אלה ולא להתמרמר.

העניין הבא הוא אודות אדם שמעל מעל ב-ה' . מן ההשוואה עם הפסוקים המקבילים בספר ויקרא (ה', כ' והלאה)  עולה, שמדובר במעילה כספית, דהיינו גזל. התורה בפרשת נשוא, מציגה  בפנינו חשש אחר, פרטי- הדאגה שלנו לרכושנו.

ואם ברכוש עסקינן, מכאן עוברת הפרשה לסוג אחר של "רכוש" – לאישה.

הנושא הבא בפרשה הוא אישה שבעלה חושד בה שנאפה. ומעניין שבשני העניינים משתמשת התורה במילים למעול מעל – גם בעניין הגזל, וגם בעניין האישה, מה שמחזק את התחושה שהקנאות לרכוש והקנאה לאישה הן שני פנים של אותה מטבע.

אלא שבניגוד לרכוש, שם נפתר העניין בקורבן פשוט, כאן מסתבך העניין לכדי טקס מורכב ומשפיל לאישה, שנאלצת לעבור אותו בין  אם חטאה ובין אם לאו, שכן רק הטקס עצמו הוא, או תוצאותיו, הם שיוכיחו את חפותה.

העניין הבא הוא עניין הנזיר, הנזיר מפריש עצמו מקהל ישראל לתקופה מוגבלת, על פי בחירתו החופשית, ובמהלך תקופה זו הוא מגדל את שערו פרא (מבחירה, שלא כאישה הסוטה ששערה נפרע על מנת להשפילה) , איננו נטמא למת, ונמנע מיין ומוצרי-ענבים. אולי הנזיר מבטא את החשש שלנו מכך שאין לנו זמן, במרוצתם הגורפת של החיים, לפסק זמן, חשבון נפש, התבודדות. או, כפי שמפרש הרלב"ג, ר' לוי בן גרשון, החשש מן היצר, המשתולל פרא לפעמים לאחר ששתינו יין.

אם כך, בתוך המסגרת החברתית המאורגנת והמסודרת הבאה לידי ביטוי בתפקידיהם המאורגנים והמסודרים של הכוהנים מחד ובטקס המאורגן של קורבנות הנשיאים מאידך, בתחילת הפרשה ובסופה, בתוך המסגרת החברתית המאורגנת מקננים להם פחדים וחששות המאיימים ליצור כאוס  בסדר ובארגון שהממסד מבקש לכפות עליהם:

  • החשש מן החולי, מן המכוער והדוחה 
  • הדאגה שלנו לרכושנו
  • הקנאה האיומה לאישה, או בכלל לבן או בת הזוג 
  • ולבסוף- הפחד מן היצר, הבא לידי ביטוי בהתנזרותו של הנזיר , שכל כולה התאפקות והתבודדות.

מצעד של  סדר וארגון, ובתווך-  פחדים אפלים.

מה מתווך בין הצורך שלנו במשטר, בסדר , בארגון, לבין הכאוס המאיים לבלוע את חיינו?

הברכה. ולא סתם ברכה- ברכת כוהנים המובאת בפרשה כעת. ונשים לב- לא הכוהנים מברכים , אלא האל. או כניסוחו של הרשב"ם: כה תברכו את בני ישראל"- לא תברכו מברכת פיכם.... אלא אולי תתפללו שאברכם אני , כמו שמפורש – "יברכך ה' .

הברכה מצילה אותנו מן הפחדים והכאוס. נעים לנו להתברך, יש בזה משהו מרגיע ומנחם. מאידך גיסא- הברכה גם משחררת אותנו מן הכפייתיות שבמשטר נוקשה וארגון יתר, מפני שהיא מבטאת אמונה שככלות הכל – יהיה טוב. בסוף הכל מסתדר. 

שבת שלום