הדרשה השבועית

שלח לך

חוט של תקווה

הרבה איילה שעשוע-מירון

שמור נא גם לי קצה חוט

אפילו שהוא מתעלם לעיתים

כדי שברעש הזה הכללי

שבו גם קולי מתערב

כאילו היה לא שלי

כאילו היה קול כללי

אזכור עוד לקחת ללב

אזכור שזה עוד כואב (נתן זך, אנטי מחיקון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1984)

'תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי' של נתן זך היא בקשה לשמור על קשר. או אולי: לשמור על קשב. לא לאבד את החוט המציל אותנו מן המבוך, הבלבול, המבוכה, חוט שקושר אותנו לעומקם של דברים, לליבם, לכאבם.

תקוות חוט השני הזה הוא החוט שמזכיר לנו את הלב.

קצה החוט של נתן זך מסמן שְני חוטים שנרקמים אל לבה של פרשת 'שְׁלַח לְךָ': החוט של הציצית, במפטיר של הפרשה, שמזכיר לנו לא לתור אחר הלב, אבל כנראה כן להקשיב לקולו, וחוט תקוות השני, החוט שמבקשים המרגלים מהאישה הזונה, רחב, לתלות בחלון ביתה להזכיר להם את החסד שנטתה איתם.

ולצד אלה חוט שלישי, דק שבדקים, חוט שקל לו 'להתעלם לעיתים' בלשונו של זך: החוט הדק המפריד בין תקווה לייאוש.

בואו נעזוב לרגע את המרגלים בצד. בואו נחשוב לרגע על עצמנו: כשאנחנו פוגשים במציאות חדשה, שונה, לא ידועה, לא מורגלת – מה התגובה שלנו בדרך כלל? האם אנחנו ששים לקראתה כמוצאים שלל רב, מברכים על השינוי, נפעמים מהאופקים החדשים?

לפעמים.

ולעיתים אחרות אנחנו חוששים ונרעשים. אולי עוטפים את עצמנו, כפי שכותב זך, "ברעש... הכללי", כדי לא לשמוע את קולו של הלב, כדי לא לחוש את הכאב. לפעמים אנחנו מציירים את החדש בצבעים קודרים ומאיימים, והודפים אותו מאתנו בשתי ידיים ואומרים: 'לא תודה' או 'לא עכשיו', ולפעמים אנחנו פשוט עושים סיבוב פרסה וחוזרים למקום המוכר, שממנו באנו, בתואנה ש'זה לא בשבילי'.

אם לשפוט מעצמי, סביר שמתוך שנים עשר מצבים, בעשרה אבחר באופציה השנייה, של סיבוב פרסה, ובשניים מהם אחבק את השינוי ואומַר לעצמי 'יָכוֹל אוּכַל".

ואולי גם זה בראייה אופטימית. אולי זה רק שניים מתוך עשרים או מאה.

ייתכן שזהו השיעור המשמעותי שמלמדים אותנו ה'מרגלים', שכמוהם כמונו, גם אנחנו עבדי ההֵרגל, וכאשר מתרגש ובא עלינו הצורך בשינוי גם אנחנו נבהלים, פוחדים, חוששים מפני הלא נודע, ואת החששות הללו עוטפים, במומחיות רבה ובלי משים, בתירוצים, הסברים והגזמות. כך גם פירושו של הרבי משה מקוּברין לפסוק 'שַל נעליך מעל רגליך'. הדברים, אומר הרבי, מופנים לכל איש מישראל, בדרישה: הסר מנעוליך מעל הֵרגליך. ואז, בקלות בלתי נסבלת, הקול הפנימי שלנו מתערבב במה שנתן זך מכנה 'הרעש הכללי'. אם משווים בין האופן שבו מתואר המסע של השליחים (בפרשת 'שְׁלַח לְךָ', אגב, הם נקראים 'אנשים' 'נשיאים' או 'ראשי בני ישראל' ולאו דווקא מרגלים, כינוי שמופיע רק בפרשת דברים, המאוחרת יותר) לאופן שבו הם מתארים אותו בפני בני ישראל, ההבדלים אינם דרמתיים.

במסעותיהם הם אכן פוגשים את ילדי הענקים: 'ושם אחימן, ששי ותלמי ילידי הענקים',

וכך הם מדווחים: 'וגם ילדי הענק ראינו שם' וכן: 'ראינו בתוכה אנשי מידות', אמירות שבהחלט אפשר להודות שהן משקפות את המציאות. אבל אז, ממש בפסוק הסמוך, מתחילים הדברים לתפוס תאוצה: 'ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפילים' ולבסוף, כדי לחתום את השיטפון: 'וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים', ואם זה לא הספיק אז גם: 'וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם'.

לא מפליא שזה נגמר בבכי ובהכרזה: 'הלא טוב לנו לשוב מצרימה'.

שני המרגלים האחרים אינם מספרים סיפור שונה בתכלית. הם חוזרים על התיאור שתיארו עשרת שותפיהם לדרך, של ארץ זבת חלב ודבש, ורק מדגישים אותו באמרם ש'טובה הארץ מאוד מאוד'.

מול הערים הבצורות ה'גדולות מאוד' של עשרת המרגלים, אומרים השניים 'טובה מאוד מאוד'. מול ה'נפילים בני ענק מן הנפילים' הם אומרים: 'סר צלם מעליהם' ומול החגבים הם מעמידים את ההדגשה הכפולה: עָלֹה נַעֲלֶה, יָכוֹל נוּכַל.

כאן בדיוק עובר הקו הדק המפריד בין תקווה לייאוש. איפה בוחרים להוסיף 'מאוד', איפה בוחרים להכפיל, האם ב'נפילים בני ענק מן הנפילים', ו 'נשובה מצרימה' או ב'יכול נוכל' ו'עלה נעלה'.

חוט דק כזה גם יקבע את גורלה של רחב לשבט או לחסד, בעת כניסת צבאות ישראל לכנען. בהנחיית המרגלים שהחביאה בביתה היא קושרת על חלון ביתה את 'תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי', חוט דק שבכוחו להציל אותה ואת בני משפחתה בעת כיבוש העיר.

אולי הקשר בין החוט לתקווה מצביע על כך שהמילה תקווה לקוחה מלשון 'קו' – שהוא תו המסמן לנו כיוון ודרך, כמו המחט הרוטטת במצפן.

ולבסוף, בפסוקים החותמים את הפרשה, אנו פוגשים בפתיל התכלת הנקשר לכנפי הבגד. גם הוא נקשר שם כתזכורת. תזכורת לְמה? תזכורת למי שאנחנו יכולים ומסוגלים להיות. תזכורת לא 'לתוּר', לא ללכת שבי אחר מראה העיניים, אלא למצוא את קולו של הלב, לשמוע את קולו של המצפוּן המסמן לנו את הדרך, גם במחיר הכאב,

זו הייתה כנראה הטעות של עשרה מתוך שנים-עשר המרגלים, שהם 'תרו' אחר עיניהם, וסירבו לראות את הדברים לעמקם, כפי שכותב זך בשיר שבו פתחנו:

שמור נא גם לי קצה חוט

אפילו שהוא מתעלם לעיתים

כדי שברעש הזה הכללי

...

אזכור עוד לקחת ללב

אזכור שזה עוד כואב

שבת שלום