הדרשה השבועית

פנחס

אחריות ומוסר

הרב עודד מזור

לפני 20 שנה התגייסתי לצה"ל, בן גרעין בנח"ל וחייל קרבי בגדוד 50. לפני 17 שנים השתחררתי, ומאז ועד היום אני ממשיך לשרת במילואים בגדוד חי"ר המשויך לאחת החטיבות המרחביות בשומרון. מדי שנה, שנתיים או שלוש אנו נקראים לתעסוקה מבצעית, מדי פעם גם לאימון של מספר ימים. אחוז ההתייצבות גבוה למדי, ייצוג מגוון מאוד של החברה (ככל שהדבר אפשרי כשמדובר על גברים בלבד, יהודים בלבד) אך לא באחוזים המשקפים את ישראל בכללותה. הרבה מתנחלים, הרבה דתיים אורתודוכסים ומסורתיים, גם חילונים; צברים בני כל העדות, עולים ותיקים מארצות רבות; שכירים ועצמאים, סטודנטים ומובטלים, בני 25 עם בני 40. בתוכם חבורה יקרה לי מאוד של אנשים שאני פוגש כבר מעל 15 שנה וחולק איתם ימים ושבועות – במצטבר כבר חודשים רבים – של התנתקות משגרת החיים וחזרה אל אורח-החיים של חייל קרבי בצה"ל. יש לי שם חברים שאם היו שואלים אותם, כשאלה עקרונית, אם אפשר לספור רב רפורמי במניין שלהם, היו עונים שלא, אולי מוסיפים גם קללה. אם לא היינו יחד, חיילים באותה פלוגה, ספק אם היינו נפגשים ומדברים בכלל. אבל הם סופרים אותי, לומדים איתי, מתווכחים איתי ואפילו, אם מותר לי לומר זאת על עצמי, מכבדים אותי, את דרכי ואת עמדתי. נהיינו חברים, ואין כמעט אף סיטואציה אחרת בה זה היה יכול לקרות.

לפני כל יציאה לתעסוקה מבצעית מתקיימים כמה ימי אימון. מטווחים, תרגולות, חזרה לשגרה ההיא. כל אימון שכזה כולל, כמובן, גם שיחה על נהלי הפתיחה באש חיה באירועים השונים שיכולים לקרות. חצי שעה של הנחיות, ניתוח נוסף של אירועים שקרו בשנים האחרונות והפקת לקחים לקראת הימצאותנו אנו בשטח. השיחה הזו כוללת תמיד כמה הערות סרקסטיות של מי מחיילי הפלוגה, ולאו-דווקא הצפויים שבהם, שנגועות בהרבה איבה וכעס ומלוות בחוסר כבוד לחיי אדם. אולי גזענות, אולי טיפשות שמסוכנת לא פחות ממנה.

שירות המילואים השנה היה שונה. אולי זה הגיל, שלי ושל חברי ה"וותיקים". אנחנו נושקים ל-40, מי מעט לפני ומי מעט אחרי. אולי זו העובדה שהתגייסנו לשירות המילואים הזה בתחילת השבוע שבו ציינו, בדרכים שונות ומגוונות, 50 שנה למלחמת ששת הימים, על כל המשתמע ממנה. אולי זה השילוב: נולדנו כעשור אחרי המלחמה ההיא, בשנים בהן נחתם הסכם השלום עם מצרים. התבגרנו בימי הסכמי אוסלו ורצח רוה"מ יצחק רבין, חווינו את האינתיפאדה השנייה כסטודנטים באוניברסיטה. ידענו ימים שחלקנו רואים בהם ימי תקווה גדולה שהתרחקה וכמעט אבדה, בעוד חלקנו רואים את אותם הימים ממש כימי אסון שאנחנו עוד משלמים עליהם מחיר כבד. כל תקופה בשלושים השנים האחרונות תתפרש הפוך לגמרי על ידי חיילי המילואים המשרתים יחד באותה פלוגה.

אבל שירות המילואים הזה היה שונה בהיבט נוסף. אחרי הירי במחבל הפצוע בחברון לפני שנה וארבעה חודשים, הטלטלה שעברה החברה הישראלית סביב אותו אירוע, לאורך המשפט של חייל צה"ל אלאור אזריה והערעור שעדיין לא הוכרע – הנפח שהוקדש להוראות הפתיחה באש היה שונה בתכלית. חמש שעות הוקדשו להבהרת ההוראות, לניתוח מקרים ולשיחה, גם עם מפקד הגדוד, על תפקידנו ועמידתנו כחיילי צה"ל במצבים השונים.

הרוחות בפלוגה סערו. "אני צריך לצאת לסיור עם עורך דין צמוד?" "תגידו, אני אמור לפתוח פנקס כשעומדים מולי עם סכין ולבדוק מה מותר לי ומה אסור לי עכשיו?" "מי מממן את כל זה, עמותות שמאל?" לשמחתי הרבה, התשובות של המפקדים היו ברורות, נחרצות ומכבדות. לא, אין צורך בפנקס או בעורך דין. לא, אף עמותה חיצונית לא מממנת "את כל זה". זה אינטרס של צה"ל שאנחנו, כחיילים, נתרגל היטב את הפעלת שיקול הדעת בצורה המיטבית לקראת רגעי אמת שעשויים לבוא. אם מישהו באמת מרגיש מאוים, חובתו להגן על עצמו ועל אחרים; אבל אין מקום לירי פוצע או הורג רק כי יכול להיות שאולי ייתכן ויש כאן אפשרות לאיום. ובטח לא לירי של נקמה.

הוויכוחים המשיכו גם מעבר לשעות התדריכים. מחלישים אותנו או מחזקים אותנו? מבלבלים את חיילי צה"ל או שנותנים לנו כלים מדויקים יותר לחשיבה ולקבלת החלטות? יותר מפעם אחת אמרתי דווקא לחברי האורתודוכסים הימניים בפלוגה: אתם הרי כל כך מנוסים בשינון הלכות לפרטי פרטים ודיוקי דיוקים על כשרות, שבת, מתי עונים "אמן" לברכה של אדם אחר כשאתה עצמך נמצא באמצע ברכה, ומתי לא – למה כאן אתם מתנגדים לפירוט ולדיוק? הרי כאן זו שמירה על חיי אדם, פיקוח נפש אמיתי! בוודאי שכאן אנחנו צריכים להתפלפל ולדקדק, ההשלכות של טעות שלנו כאן משמעותן הרג לא מוצדק, חלילה וחס! "זה ספר תולדות אדם"!

לאורך כל השנים אני יוצא למילואים ברגשות לא פשוטים. בתחושה עמוקה של מחויבות אבל גם בתסכול גדול. לא בלב שלם, ובכל זאת. הפעם הייתי גאה על ההחלטה הצה"לית, שמגיעה אולי מאוחר מדי ואינה נותנת מענה ראוי לתמונה הגדולה והמורכבת כל-כך, אך בכל זאת מעידה על מאמץ אמיתי וכן למוסריות גם בתוך הלחימה, גם בתוך המציאות שיש בה שבר מוסרי גדול.

***

"וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ: וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף: וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי: לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם: וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:" (במדבר כ"ה ז'-י"ג, סוף פרשת בלק ותחילת פרשת פנחס).

כיצד נבין את מעשהו של פנחס בן אלעזר? מה אומרת כאן התורה, בעצם? המעשה מתואר כקנאות, נובע מרגש של קנאה. מצד שני, אלהים כורת עם פנחס ברית שלום, ברית כהונת עולם. האם על מעשה קנאות זוכים בשכר כה גדול? אלו הוראות הפתיחה באש של התורה שלנו?? אלא שכבר היו פרשנים שראו בברית הזו כמעט עונש או לפחות אחריות לתיקון – אתה הרגת מתוך קנאות, מעכשיו אתה אחראי על השכנת השלום. "תחת אשר קנא לאלהיו" – לא בזכות הקנאה אלא כתחליף לקנאות, כתיקון עליה.

"לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם" – אם נסתכל טוב באותיות התורה, נראה שהאות ו"ו במילה "שלום" שבפסוק זה שבורה באמצע. כי זה שלום שבור, כי את ברית השלום הזו צריך ליצור. הקנאות שברה את השלום, אך לא את האחריות לנסות ולהשלים אותו. "ברית שלום" היא ברית נגד קנאות, ברית של המאמינים בשלום גם בתוך המאבק ומסרבים להפוך את השכנוע העצמי של הנאבקים, מכל צד, לאישור לאבד גבולות ולוותר על צלם אנוש. לא במקרה בחרו הרב יהודה לייב מגנס, מרטין בובר, הנרייטה סאלד וחבריהם לקרוא לתנועתם בשם זה.

ואיך אנחנו נשפוט כיום את מעשה הקנאות המתבטא בהרג? האם יש לו תנאים מקלים? האם הפחד או הכעס נותנים רישיון פתוח להוציא להורג, אפילו את המחבל ה"מנוטרל"?

בהפטרה שנקרא השבת, בתחילת ספר ירמיה, נוזף אלהים בירמיה ואומר לו "אַל-תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי" (ירמיה א' ז') – ירמיה מפקפק ביכולת שלו עצמו לעמוד במשימה שאליה אלוהים שולח אותו, אך האל עונה לו 'אינך ילד, אתה שליח בתפקיד שאינך יכול להתרשל בו'. מי שנבחר להיות נביא – כנראה שהוא ראוי ויכול לעמוד במשימה. מי שנבחר להיות חייל אוחז נשק בצבא, ובחר להיענות לקריאה ולהתייצב, אינו יכול לברוח מאחריות ומהחובה לקיים את החוק ואת התביעה המוסרית בטענה שהוא ילד, של הוריו או של כולנו. "אַל-תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי". ובהמשך ההפטרה: "וַאֲנִי הִנֵּה נְתַתִּיךָ הַיּוֹם לְעִיר מִבְצָר וּלְעַמּוּד בַּרְזֶל וּלְחֹמוֹת נְחֹשֶׁת עַל כָּל הָאָרֶץ, לְמַלְכֵי יְהוּדָה, לְשָׂרֶיהָ, לְכֹהֲנֶיהָ וּלְעַם הָאָרֶץ" (שם, י"ח).


שבת שלום