הדרשה השבועית

מסעי

מדבר ומסעות

הרבה גליה סדן

בשבת נקרא בתורה שתי פרשות מחוברות פרשת מטות ופרשת מסעי, ובכך נסיים את החומש הרביעי, חומש במדבר.

עוד מעט נסיים את המסע השנתי שלנו בתורה מפרשת בראשית ועד פרשת "וזאת הברכה". עוד מעט יסיימו בני ישראל את המסע שלהם במדבר, שבסופו יעמדו על גדות הירדן, רגע לפני הכניסה לארץ.

בני ישראל עומדים להפרד מן המדבר. בקרוב יכנסו אל הארץ המובטחת, יכנסו לתקופה חדשה מסעירה, אבל גם מפחידה. המעבר הזה מן המדבר אל הארץ, מן הדרך אל קו הסיום, איננו קל, על אף שאנחנו שואפים אליו, מפני שאין בטחון שהתקופה החדשה תהיה טובה יותר.

כותב יהודה עמיחי (נוף גלוי עיניים, הוצ' שוקן, 1992, עמ' 23):

הכל מפות. גם בני אדם וגורלותיהם.

וקנה מידה לרגלי כל אחד

ופֵרוש הסימנים: זו דרך טובה, זו קשה,

זו עליה וזו תהום. זו אהבה גדולה

וזו אכזבה עמוקה.

הכל מפות פרושות של

האדריכל האלוהי.

מהי הטעות הגדולה של בריאת העולם:

תכנון המידבר או תכנון ישובי

בני אדם, שדות ויער ונחלי מים.

לעולם לא נדע.

פרשת מסעי פותחת ברשימה של ארבעים ושניים מסעות שערכו בני ישראל, מאז יציאתם ממצרים ועד רגע זה: "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם, ביד משה ואהרון. ויכתוב משה את מוצָאיהם למסעיהם על פי ה', ואלה מסעיהם למוצָאיהם". ובהמשך רשימה ארוכה של מעברים ממקום למקום, שקוראים אותם ברצף בעת הקריאה בתורה.

נשאלת השאלה בשביל מה נחוצה לנו סקירה זו? ראשית, הרי כבר הוזכר כל אחד מן המקומות בעת שבני ישראל הגיעו אליו. ושנית לפנינו רשימה ארוכה, שלא לומר משעממת, של שמות מקומות, שאת רובם איננו מכירים היום בשמותיהם המקראיים, כך שאפילו נקודת ייחוס גיאוגרפית אין לנו!

נחמה ליבוביץ' בספרה "עיונים חדשים בספר במדבר" מביאה את דבריו של ר' יצחק הורוביץ, האומר: "שלפי שהוציאם הקדוש ברוך הוא ממצרים ועד שלא באו לארצם עברו עליהם מקרים רבים, עתים לטובה ועתים לרעהלזה באה כאן רשימה קצרה מהמסעות, למען בבואם לארצם במנוחה – יקראו ברשימה ההיא. ובכל מסע ומסע שיקראו יעלה על זכרונם מה המוצאות אותם במקום זה וישימו על לב חסדי המקום וגם היסוריםלמען יעשו רק צדקה וטוב לבלתי יחטאו".

ר' יצחק הורוביץ מדגיש את הצורך בזכרון ההיסטורי. והוא אומר, שאין קיום לזכרון ההיסטורי ללא נקודות ציון, ובמקרה שלנו נקודות ציון ממש.

אנחנו שואלים את עצמנו לא פעם איפה הייתי כשקרה האירוע הזה או האחר? ומצד שני אנחנו נוסעים לבקר מקומות כדי להזכר בארועים שקרו לנו באותם מקומות, ויש לנו צורך מוחשי לגעת, לראות, לדעת בדיוק איפה המקרה הזה והמקרה ההוא קרו.

אבל ר' יצחק הורוביץ אומר דבר נוסף הוא אומר, שהזכרון הזה של המקומות בהם היינו לא רק עוזר לנו להזכר מה קרה באותם מקומות, אלא שלזכרונות האלה יש ערך חינוכי. אדם סוקר את עברו, את ההצלחות ואת הקשיים, ולומד מכך.

יש צורך בשחזור המסעות בשנות המדבר, כי הם מזכירים לנו את האירועים שקרו במדבר זה.

ויש צורך בזכרון, כי ממנו נוכל ללמוד בהמשך הדרך.

יהודה עמיחי, בשירו, מביט על המדבר וחושב עליו בהשוואה למקומות היישוב של בני האדם. גם פרשתנו מעמידה זה מול זה את אינסופיותו של המדבר, לעומת הסופיות של מקומות היישוב. הפרשה עוברת מתאור המסעות אל הארץ המובטחת, וכך נאמר בה בפרק ל"ד: "זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה ארץ כנען לגבולותיה". ומכאן ממשיך האלוהים ומתאר את גבולות הארץ סביב-סביב, מן הנגב ועד ועד גבול מצרים ועד הים, מן הים עד הור ההר, מגבול הצפון ועד הירדן והכנרת שבמזרח, ומשם לים המלח וחזרה לנגב.

כשנתיישב ונתבסס בארץ הזאת, אומר לנו ר' יצחק הורוביץ, אזי עלינו להביט לאחור ולהעריך את קורותינו, לזכור את ההיסטוריה שלנו. ובהערת אגב אציין, שבעיניי זוהי גם חשיבותו של ט' באב המתקרב – לשבת כאן במדינת ישראל ולזכור את עברנו, וללמוד ממנו.

הקשר הזה בין מסעות העם לבין תאור הגבולות חשוב גם מבחינה נוספת.

המסע הוא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. כשאנחנו בעיצומו של חיפוש הדרך, הכל פתוח, הכל מרגש, הכל אפשרי. המדבר, על כל הקשיים שבו, מאפשר גם מרחב גדול, מרווח נשימה. יש בו את ההתרגשות של התהוות הדברים בטרם קיבלו צורה סופית.

הארץ על גבולותיה, לעומת זאת, מסמלת בעיניי את הביטחון, שיש בו גם סופיות. יש בגבולות האלה יציבות, תחושה של קבע, רוגע שבשגרה. יש בהם איזון להרפתקאנות של המדבר, ואליהם אנחנו חוזרים ממסעותינו הגיאוגרפיים והרוחניים.

חיינו, ללא המסע, ללא המדבר, ללא החיפוש – עלולים להיות משמימים. אבל חיים ללא גבולות, חיים שאין בהם בית, ארץ מובטחת מנחמת שאליה נוכל לחזור, הם חיים נטולי יציבות, נטולי שלווה.

יש לנו צורך באיזון בין שני המרכיבים האלה בחיינו, ואצל כל אחד ואחת מאיתנו מצויים מינונים שונים מהם.

אסיים בפסוק ו', המתאר את הגבול המערבי: וגבול ים, והיה לכם הים הגדול, וגבול זה יהיה לכם גבול ים. כלומר, הגבול המערבי הוא הים התיכון, זהו הפשט. אבל בפסוק אחד קצר, מתואר עולם ומלואו וחוזרת בו שלוש פעמים המילה "ים". הגבול הוא הים. כלומר – הגבול הוא נטול גבולות, וכשמביטים אליו, אל הגבול הזה, אל הים, משתרע לפנינו מרחב עד האופק. גם מתוך הצורך בגבולות, אומר פסוק זה, יש צורך לזכור את האפשרויות, להביט אל האופק, אל הסערות, אל עומקם של דברים, אל כל היופי הזה המסעיר שדוחף אותנו להסתכל קדימה ולהתרגש מכל מה שעוד נכון לנו.

יש לנו בחיינו מדבר ומסעות, ובית וגבולות, ויש לנו ים ואופק שממלאים את הנשמה ואת הלב ומעוררים אותנו לא לדרוך במקום, להביט קדימה.

שבת שלום!