הדרשה השבועית

דברים

מה קוראים ומתי

הרבה גליה סדן

לפני כ-2,000 שנה החלו לקרוא בתורה באופן רציף וקבוע. לפני כ-1,500 שנה קיבלנו את לוח הקריאה הבבלי, השנתי. ולאט לאט, בתהליך שהמחקר טרם ירד לעומקו, נקבעו גם ההפטרות לשבתות השונות.

לא כל כך פשוט לקבוע את לוח הקריאות: לפעמים יש שנה מעוברת, וצריך "למלא" בפרשות-שבוע יותר שבתות; לפעמים השנה איננה מעוברת, או שהחגים נופלים על שבתות, ואז צריך "לדחוס" פרשות יחד על מנת להספיק להשלים את התורה כולה עד שמחת תורה.

לכן, אם נתבונן רגע על מחזור פרשות השבוע, נראה כי מיקומן של הפרשות ביחס ללוח השנה משתנה:

בשבת שובה, שלפני יוה"כ אנחנו קוראים לפעמים את פרשת "האזינו" ולפעמים את פרשת "וילך"; בשבת הגדול שלפני פסח, קוראים לפעמים את פרשת "מצורע", לפעמים את "צו", לפעמים את "אחרי מות" – מגוון אפשרויות.

אבל לפני ט' באב זה לא כך. בשבת שלפני ט' באב תמיד, תמיד!, נקרא את פרשת "דברים".

ואני שואלת את עצמי – מדוע סידרו רבנינו כך את לוח הקריאות? מדוע כל כך חשוב שפרשת "דברים" תיקרא תמיד לפני ט' באב? מה יש בה, בפרשה זו, הרלוונטי ל-ט' באב? מה הם מנסים לומר לנו בחיבור הזה?

על מנת לענות על שאלה זו, כדאי להתבונן רגע בפרשה. הפרשה פותחת בחטא המרגלים. אותם 12 מרגלים שנשלחו לתור את הארץ ולספר מה יש בה. כזכור, כאשר המרגלים חוזרים, הם אומנם אומרים שהארץ היא "ארץ זבת חלב ודבש", אבל גם טוענים שאי אפשר לכבוש אותה כי האנשים שם ענקים והערים מבוצרות. בקיצור – העם מתייאש ומאבד אמונה, ולכן אלוהים מעניש אותם – כל מי שיצא ממצרים ימות במהלך 40 שנות נדודים במדבר, ולארץ יכנסו רק אנשים שנולדו אחרי יציאת מצרים.

מכאן עובר משה, בפרשתנו, לתיאור הנדודים במדבר. הוא מזכיר לעם עִם אילו עמים הם נלחמו ובאילו שטחים הם ויתרו על המלחמה. אולי הוא מבקש לומר, שלא תמיד צריך להילחם על הכל ולהילחם בכולם, אלא יש לבחור את המלחמות בחוכמה. לפעמים, רומז משה, משיגים יותר בדרכי שלום מאשר בעימות חזיתי. ועוד – לפעמים, כדי להגיע אל המטרה צריך לעשות עיקופים. זה נכון בכלל לגבי החיים, אבל זה נכון גם לגבי המאבק הזה, שלכם, שלנו (עם ישראל).

השבת שלפני ט' באב מעצימה את שלושת שבועות בין המיצרים ומביאה אותם לשיא, את אותם ימים של חשבון נפש מוסרי וחברתי. אנחנו מתפללות ומתפללים לחברה טובה וצודקת יותר, שבה נוכל לחיות בכבוד ולגדל ילדים וילדות לעתיד טוב יותר. ואכן, אם נדע לבחור נכון את המאבקים שלנו כיחידים וכחברה, המחר באמת יהיה טוב יותר.

אולי יש בחיבור הזה בין פרשת דברים לבין ט' באב, בפשטות, הנגדה בין העם העומד על גדות הירדן ועומד להכנס לארץ, לבין אבדן הארץ הזו בגלל חברה שהושחתה, הידרדרה ונחרבה מבחינה אנושית ופיזית.

אולי רצו רבנינו לומר לעם – קִראו בפרשה וראו מה עברנו עד שהגענו אל המנוחה ואל הנחלה. כמה קשה ומפרכת הייתה הדרך. והנה, הגענו לבסוף, זכינו בארץ זבת חלב ודבש. אלא שהעם הכזיב, לא העריך את המתנה שניתנה לו, נקלע לפילוגים ולאובדן הנורמות המוסרות והחברתיות, ואיבד את המתנה היקרה שקיבל.

חבל, כל כך חבל. וכדי להדגיש רעיון זה, הרבנים גם התאימו הפטרה מיוחדת לשבת זו, בדומה להפטרה המיוחדת של שבת הגדול או של "שבת שובה". וכמו ששבת שובה נקראת על שם ההפטרה, הפותחת במילים "שובה ישראל", כך גם השבת שלנו, שבת חזון, נקראת כך על שם ההפטרה, הפותחת במילים "חזון ישעיהו בן אמוץ".

ומהו אותו חזון? "בנים גידלתי ורוממתי והם פשעו בי". בדומה לנביאים אחרים לפניו ואחריו גם ישעיהו מביע את סלידתו של האל מן הקורבנות שדבר אין להם עם כוונה כנה וכפרה אמיתית: "למה לי רוב זבחיכם?...ידיכם דמים מלֵאו!".

ואם כן – "רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַלִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ [חמוּס, גזוּל] שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה."

רגע – אבל החורבן כבר התרחש! הרי נציין אותו בעוד כמה ימים! מה הטעם בקריאת נבואתו של ישעיהו, שקרא לעם לחזור בתשובה ולכונן חברה צודקת ומוסרית לפני החורבן, לפני אלפי שנים! הרי זה לא הועיל... עבר. נגמר. לא רלוונטי.

באמת? לא רלוונטי? אולי כאשר קבעו הרבנים את ההפטרה הייתה בה מידה מועטה של רלוונטיות, שכן לא ישבנו על אדמתנו, העם היה בגלות.

אבל עכשיו?! עכשיו זה לא רלוונטי?!

אני אומרת – זה רלוונטי מאוד!

שהרי גם בימינו –

ראו מה עברנו עד שהגענו אל המנוחה ואל הנחלה. כמה קשה ומפרכת הייתה הדרך. והנה, הגענו לבסוף, זכינו בארץ זבת חלב ודבש. אלא שגם בימינו העם הכזיב ומכזיב, לא מעריך את המתנה שניתנה לו, נקלע לפילוגים ולאובדן הנורמות המוסרות והחברתיות, ומאבד את המתנה היקרה שקיבל. שמתם לב שעברתי ללשון הווה?...

חבל, כל כך חבל.

כן. דווקא לקרוא את פרשת דברים על תיאור המסעות במדבר שבה רגע לפני הכניסה לארץ, כשהאוויר מלא בהבטחה קסומה ומרגשת. ואז, אז לקרוא את ההפטרה.

כמו בפרסומות ההן של "לפני" ו"אחרי".

ואנחנו? אנחנו "בתוך". יש בהפטרה של ישעיהו גם תקווה, שכן האלוהים פה, איתנו. אם נעשה את חלקנו ונבנה חברה טובה וצודקת יותר, יעשה גם האל את חלקו וילבין את חטאינו כשלג, ישיב את שופטינו כבראשונה, ואז:

"יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה.צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה".

יהי רצון שאלוהים ייתן לכולנו כוחות לבנות ולעשות למען חברה טובה יותר, ולהגשים את תקוותינו לגדל כאן בנים ובנות באושר ושלום בחברה מוסרית, נדיבה, חומלת וצודקת. שנזכה עוד שנים רבות-רבות להיות כאן, להיות "בתוך".

שבת שלום!