הדרשה השבועית

ראה

ברכות, קללות וראיית הדרך

הרבה נועה מזור

"
רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה. אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה’ אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם. וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה’ אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם..."(דברים י"א כו-כז).

פרשת ראה נפתחת בנוסח המוכר לנו ממקומות נוספים במקרא, ומציעה לנו דרך להבדיל בין טוב לרע, בין ברכה לקללה. פעמים רבות אנו מתקשות בשאלות מול מה שנאמר במקרא ומול מה שנמצא בחיינו אנו. האם טוב ורע הם מוחלטים וקבועים, או שהם משתנים לפי הזמן, התפיסה החברתית והבנת המציאות בתוכה אנו חיים.

גם פרשת ראה מציגה, אולי, מציאות של שינוי חברתי שמשפיע על התפיסה של טוב ורע, נכון ולא נכון. אבל יחד עם זאת, גם בתוך מגוון הנושאים הרחב שהיא עוסקת בהם, נותנת לנו קווים ברורים למדידה של מה הוא הטוב ומהו הרע – מה הברכה ומה הקללה.

בפרשה זו ניתן האישור הראשוני לאכילת בשר בחולין – ולא כחלק מתרומה למשכן/מקדש ואכילתו כחלק מעבודת האל:

"כִּי יַרְחִיב ה’ אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר" (י"ב כ) .

לפי פסוק זה, יגיע הרגע שבו נגיע אל המנוחה והנחלה, ואז נתאווה אל הדבר ההוא אותו מותר לאכול רק בזמנים מסוימים – בעת הקרבת קורבן, ונרצה לאוכלו באופן קבוע, כי אנו מתאווים לו – הבשר הוא תאווה. זהו אינו צורך או רצון, אלא משהו חזק יותר מהרצון או הצורך הבסיסיים.

באמירה זו, בניגוד לנאמר בפרק א' בבראשית, שם מותר לאכול מכל פרי האדמה, ובניגוד להתרה הגורפת שלאחר המבול לאכול הכל – ישנן הגבלות על אכילת בשר כדוגמת חוקי הכשרות ואכילת הבשר רק כחלק מעבודת האל, מכאן והלאה מותר לאכול בשר בכל זמן. אבל גם היתר זה לא בא ללא הגבלות - "רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר" (י"ב כג) . זאת אומרת, שיש הכרה בתאווה ובצורך לממש אותה, אבל לא כל החוקים נפרמים ולא כל ההגבלות מותרות.

בהמשך הפרשה מופיעים שני איסורים על עבודה זרה – אחד בעקבות הסתה של נביא שקר ואחד בעקבות הסתה של קרובי משפחה. שתי הפסקאות, המופיעות אחת אחרי השנייה, מסתיימות בניסוח דומה – "וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ" (י"ג ז) "וְלֹא יוֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה בְּקִרְבֶּךָ." (י"ג יב). לאחר מכן מופיעה רשימה מקוצרת של חיות אסורות במאכל, המסתיימת באמירה המוכרת - "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" (י"ד כא).

המשכה של הפרשה עוסק בתרומות ומעשרות, שמיטה, חוקי עבד עברי ואמה עבריה, והקדש הבכורים מהצאן והבקר לאלוהים.

דרך נקודת המבט של טוב ורע, ברכה וקללה, סייגים, גבולות וגדרות ניתן לראות כיצד הפרשה עוסקת כולה במתח בין הטבעי, התאווה, הרצון לפעול ולחיות בצורה מסוימת וההכרה בכך שזהו הרצון, לבין הצורך בגבול, בהבנה שדברים מסוימים נמצאים מעבר לגבול המותר. שאנו יכולים להתאוות, אבל לא לממש את התאווה הזו.

בתור צמחונית זה 21 שנה, קל לי לומר שבשר הוא תאווה ויש לוותר על אכילתו. את הבחירה הזו עשיתי מזמן. האם אנו שואלים ושואלות את עצמנו מה במציאות שלנו היום הוא מעבר לגבול, מעבר למותר? מהו הדבר הטבעי, הראשוני שאנו מתאווים אליו, אבל ראוי להשאירו מחוץ לחיינו? האם אנו, כליברלים, מודרניים, מוכנות להגיד שיש עלינו מגבלות, חוקים, איסורים? האם אנו יכולות למצוא את הברכה בבחירה המושכלת להימנע, לוותר, להשאיר דברים מחוץ לגבולות חיינו?

הלוואי ונדע לראות את הברכה ואת הטוב גם ביכולת הבחירה, במודעות למעשה, בהצבת גבולות אישיים, משפחתיים וקהילתיים. למען חיינו.

שבת שלום