הדרשה השבועית

ניצבים

המעיין הנסתר בערבות מואב

הרב ד"ר חיים א. רכניצר

הפילוסופיה המדינית הקלאסית ראתה באדם יצור חברתי-מדיני מטבעו. לעומתה, ראשון הפילוסופים המדיניים המודרניים, תומס הובס (1679-1588) ראה בכינון המדינה את החלצותו של האדם מן הטבע – חברה, כך טען, היא יצירה אנושית מלאכותית. על פי הובס, המוטיבציה להקמת חברה מדינית מונעת מהתודעה של האדם שב"מצב הטבע" "כָּל דִּאַלִים גָּבַר" (בבלי, בבא בתרא ל"ד ע"ב) או בלשונו של הובס "מצב אומלל של מלחמה" כלומר מתוך הפחד ממות אלים (לויתן, חלק ב, פרק יז). על מנת להיחלץ ממצב הטבע בני האדם באים בברית "אמנה חברתית" שבה כל אינדיבידואל מוותר מרצונו החופשי על הזכות לשימוש בכוח ומאציל זכות זו לריבון. אנו מקבלים על עצמנו את עולו של הריבון על מנת שבכח שלטונו ויכלותו להעניש את פורעי החוק תבוסס ההגנה על חיינו ורכושנו. רק כאשר הביטחון הפיסי מובטח ניתן לפעול להגיע אל שגשוג כלכלי ולפתח חיי תרבות. הרדיקאליות של התפיסה של הובס נעוצה בכך שהתנאי המקדים ל'אמנה החברתית' הוא ההכרה במעמד של האינדיבידואל כיצור חופשי ורציונאלי שבא אל הברית עם הריבון ליצירת חברה המושתת על "אמנה".

 זוהי התמצית של המהפכה התודעתית העומדת בבסיס תפיסת העולם המודרנית – האינדיבידואל הוא היחידה ממנה בנויה החברה והוא קודם לה בחשיבות, כלומר הוא מקורה ואבן היסוד שלה. מנקודת מבט זו אנו בוחנים התיאור של הברית שכרת אלוהים עם בני ישראל בסיני לאחר יציאת מצרים ובערבות מואב לפני חציית הירדן אל הארץ המובטחת. בשני מעמדי הברית בני ישראל מצווים לנאמנות מוחלטת לאלוהים, להמלכתו כריבון מושיע, מגן, גומל ומעניש. שני מעמדי הברית אינם אקט של קבלה הדדית, או הסכמה של שני באי-כוח חופשיים אלא כפיית הברית "הר כגיגית" על בני ישראל (בבלי, שבת פח' ע"א). בנוסף, בעוד שבברית סיני נשמע קולם של בני ישראל "
וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ד' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות, כ"ד, ז') הרי בברית ערבות מואב זועקת השתיקה של העם. משה מרצה בפני העם את דברי הברית ואת פירוט הקללות שיושתו על מי שמפר אותה. דברי משה רק מדמים דיאלוג אך למעשה משה משתיק את קולו של האחר בכך שהוא דובר בשמו "פֶּן-יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ-שֵׁבֶט, אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱלֹהֵינוּ, לָלֶכֶת לַעֲבֹד, אֶת-אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם: פֶּן-יֵשׁ בָּכֶם, שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁוְלַעֲנָה.וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת-דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת, וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה-לִּי--כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי, אֵלֵךְ:לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה, אֶת-הַצְּמֵאָה." (דברים כ"ט, יז'-יח'). אך מטבעם של קולות מודחקים לפעפע מבין השיטין. על הקורא הרגיש לאתרם ולהעלותם אל פני השטח. שכן, כל תיאור הוא מעשה של כוח שנועד לעצב את החוויה ולהבנות את הזיכרון שלה בתודעה האישית או הקולקטיבית. לכן, "דיבור" הקולות המושתקים הוא הנכחה של הטקסט במלא הווייתו, מתן מקום לכל האירועים שהתרחשו על במת הכתב בחזקת "אור חדש על ציון תאיר". כקוראים רגישים אנחנו מזהים חלקים בטקסט שהם למעשה מעין תגובות של הקול המושתק. אנו חושפים דינאמיקה של "תן וקח" והדי מחלוקת בטקסט שמתדמה להרצאה סדורה אך למעשה מסגיר דרמה מלאת חיים. כך המונולוג הופך לרב-שיח.


עדות לקול מושתק אנו מוצאים בפסוק אחד ומיוחד בפרשה שקוטע את רצף הרצאתו של משה – "הַנִּסְתָּרֹתלַ-ה', אֱלֹהֵינוּ; וְהַנִּגְלֹת לָֹנֹוֹּ וֹּלְֹבָֹנֵֹיֹנֹוֹּ, עַד-עוֹלָם--לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת." (שם, ח') פסוק זה הוא הפסוק היחידי שכתוב ב'גוף ראשון רבים' ונשמע כמענה של העם לדברי משה. חיזוק לתחושת החריגות של המשפט מגיע ממסורת הַמָּסוֹרָה על פיה מסומנות נקודות מעל המילים "לנו ולבנינו". זהו אחד מעשרה מקרים שבהם יש נקודות מעל הכתב בתורה (לדוגמה, המילה "וַֹיִֹּשָֹּׁקֵֹהֹוֹּ" בתיאור הנשיקה של עשיו ליעקב (בראשית ל"ג ד')). ישנן פרשנויות שונות לתופעה זו אך כפי שהראה החוקר אביגדור שנאן, ניכר שחז"ל ראו בהן רמז לפער בין המובן הכתוב לבין רובד משמעות נסתר. לדוגמה, כאשר נכתב שעשו נשק ליעקב דורשים חז"ל שכוונתו הייתה לנשוך את צווארו של יעקב (מדרש ספרי במדבר, סט). בהקשר הפסוק בפרשת ניצבים דרשו חז"ל "... ולמה נקוד על כל האותיות הללו? אלא כך אמר עזרא [הסופר], אם יבוא אליהו ויאמר למה כתבת [את המילים הללו], אומר אני לו כבר נקדתי עליהם. ואם יאמר לי יפה כתבת אותה, הרינו מסלק נקודותיהן מעליהן." (אבות דר' נתן, מהדורת שכטר, נוסח ב, פרק לז). ישנן לפחות שתי פרשנויות למדרש – האחת, עזרא הסופר היה בספק לגבי מקומו של הפסוק בפרשה וסימן אותו למקרה ויתברר שיש למחוק מילים אלו מהנוסח הסופי של התורה. והשנייה, חתרנית מעט יותר, עזרא חש בקול חריג בפסוק, אולי קול שמתנגד למשהו בדברי משה ושימר את הפסוק בתוך התורה. הוא נקד את המילים הן כרמז למשמעות נסתרת והן על מנת לאפשר לאלוהים (הקול הנבואי) למחות. שתיקתו של אלוהים תהא כהסכמה בדיעבד לדברים. העם בפסוק אומר, אלוהים אמנם מבין ללב ולכליות ויודע דברי נסתרות, אבל בכל מה שקשור להתנהגות ולמעשים הרי גם לנו יש קול בברית הזו. אנחנו האחראים לביצוע ולשיפוט.

ואכן נראה כי דברי העם משנים באופן רדיקלי את רוח דברי האלוהים בפרשה. לקראת סיום הפרשה בני ישראל זוכים למעמד ולשותפות מלאה בברית האמנה הזו: "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא:לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה.כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד:בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ." (דברים ל', יא'-יד') ואמנם, לימים כאשר ידונו חז"ל בהלכה, כלומר כאשר חז"ל מיישמים ומפתחים את דברי הברית (התורה שבכתב), הם דוחים בשתי ידיים כל ניסיון התערבות של אלוהים בתהליך זה. ידוע סיפור המחלוקת בין חכמים בנושאה טומאה וטהרה בהקשר תנורו של עכנאי. שם, רבי אליעזר מבקש להוכיח את דעתו בהלכה במעשי ניסים ומשלא קבלו ממנו ראיה על ידי ניסים "חזר [רבי אליעזר] ואמר להם: אם הלכה כמותי מן השמיים יוכיחו... יצתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום. עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: 'לא בשמיים היא'!" חז"ל נשענו על הפרשה שלנו על מנת להגן על מעמדו של האדם כשותף מלא ופעיל בברית. מעשה שהתחיל בקול קטן שקטע את רצף הפקודות של משה ואמר "הַנִּסְתָּרֹת--לַיהוָה, אֱלֹהֵינוּ; וְהַנִּגְלֹת לָֹנֹוֹּ וֹּלְֹבָֹנֵֹיֹנֹוֹּ, עַד-עוֹלָם...." שינה את רוח דברי משה בתורה ואפשר לימים את פיתוח התרבות היהודית על בסיס כישרונותיו של האדם כאדם לומד וחושב. "לָֹנֹוֹּ וֹּלְֹבָֹנֵֹיֹנֹוֹּ" לשאת את לפיד הַאֲמָנָה הזו הלאה.

שבת שלום