הדרשה השבועית

וירא

דרשה ליום הזיכרון לרצח יצחק רבין

אסנת אלדר - רבה סטודנית

וּבַחֹמֶר הַזֶּה הָאָפֵל נִטְבָּעוּ כְּתָמִים שֶׁל אוֹר
וְלֹא נִשְׁמַע בָּהֶם קוֹל וְרַחַשׁ בָּם לֹא יַעֲבֹר
וְהֵם כְּמוֹ שֶׁמֶן הַמּוֹר נִגָּרִים וְזוֹלְפִים מִן הַפָּךְ.

דליה רביקוביץ[1]

ובחצות הלילה שקט סמיך ירד על הכיכר, כמו רקיע טרם מבול, כמו מחיצה בלי שותפין. הכיכר שאיבדה את שמה באותו לילה ארוך ומר, הכילה לתוכה אלפי נרות שהיבהבו זהרורי תקווה שבורה ובדעיכתם השאירו מצע חלקלק וצבעוני של שעווה מומסת. שבועות אחרי הם עוד הודלקו בנחישות, באהבה, בידיעה שהם אלה שיבלמו את רעש האדמה הבא, אף על פי שלא מנעו את הרעש הראשון. זו היתה תקופה של אבל דומם, כאילו שלפניו כבר הסתיימה מכסת המילים ועוד לא נמצאו המילים המתאימות לעבד את הטראומה. זו היתה הידיעה שקול הדממה הדקה הוא קול הרחמים וקול השפיות וקול התרבות והשפה. אבל רעשים, יש להם אנרגיה משל עצמם ולא חלף זמן רב ושוב נשמעו קולות מסיתים ומשניאים ואלימים. ועשרים שנה אחרי הרעש הראשון, נרצחה שירה בנקי.

פרשת וירא רועשת גם היא.

רעש הזוגיות המורכבת של אברהם ושרה, שתיקתה הרועמת של זו, כמו התרגלה להילקח לחדרי מלכים זרים שעושים בה כרצונם. והעדרה הבולט כל כך, עת בנה, בכורה, יחידה, זה שאהבה, הופך להיות קרבן לאמונה עיוורת של אביר האמונה, אברהם.

רעש אחר הוא רעש האבהות המפוקפקת של לוט לבנותיו. האופן שבו הוא מקריב את תומתן, את מהותן את מי שהן למען הכנסת אורחים, כדי לפייס את ההמון הזועם מחוץ לביתו. יש הגורסים שבנותיו החזירו לו מידה כנגד מידה, כשהוא שוכב שיכור וערום במערה מחוץ לסדום הן אונסות אותו ערב אחרי ערב, להקים ממנו זרע. אין חולי עמוק ונורא ממעשיהן, שהרי ברגע שהיטשטשו הגבולות, הוסרו המחיצות בין הטוב לרע, בין המותר לאסור, בין הפרטי לציבורי והן היו מותרות לכל אדם, הרי שמעשיהן גם הם יכולים לקבל הצדקה בתוך הפרשה. רק אימא שלהן, שאולי השאירה ילדים מאחור, עמדה בתווך בין סדום לצוער, עמדה ובאינסטינקט אנושי ורגעי הפכה פניה ולנצח הפכה לנציב מלח. מעין מת-חי דומם ולימינאלי, שמעיד יותר מכל על שחיקת הטוב והמוסרי.

הרעש שחותם את הפרשה ומהווה את שיאה, הוא רעש הויתור של אברהם על יצחק בנו. הלקיחה את הבן להעלותו לעולה לוקחת איתה את כל ההבנה האנושית את היחסים המשפחתיים. הנכונות לבצע את פשע ההקרבה שומטת את הקרקע תחת הבטחון האבסולוטי שיש לילדים בהוריהם. שלא כמו הגר, שעומדת מנגד מחכה לראות את התגשמות הבטחת ה' בבנה, אברהם מוכן לוותר עליו בשביל ה'.

הרעשים מסמנים יותר מכל את שבירת האמון ואת טשטוש הגבולות בין המוסרי למושחת, בין אמונה בריאה לבין פנאטיות דתית, בין אינטימיות זוגית ומשפחתית לרמיסה זולה ואכזרית של המוסד המקודש הזה שנקרא משפחה.

גיבורי הפרשה- אברהם, שרה, לוט, בנותיו, כל אחד בדרכו מצדיק את דרכו המוסרית בעובדה שהוא הולך בה למען מישהו או משהו חיצוני לו. אברהם נענה לרצון ה', שרה כאשר היא מגרשת את הגר שומרת על תומתו של בנה, יצחק, שאמור להיות אבי האומה, לוט מכניס אורחים, בנותיו חוששות ששלושתם נשארו אחרונים בעולם ודואגות להמשך הזרע ומעל כולם מרחפת רוחו של ה', שולטת לא שולטת באירועים, טורפת את הקלפים, משאירה את בני האדם לנפשם ולחטאותיהם.

זו פרשה שנקראת בגרון חנוק ובעינים פקוחות לרווחה, בעוויתות פנים שנעות בין תדהמה לגועל ולעצב עמוק. זו פרשה שלא זאת בלבד שלא נותנת לנו פתח מילוט, אלא אף בסופה, במסווה של שותפות גורל מכשירה את הנורא מכול. את העקידה.

"וילכו שניהם יחדיו". "וילכו שניהם יחדיו". פעמיים. לא פעם אחת. שיחה תמימה בין אב לבנו, בדרך. ביחד. מה יכול להיות יותר שלם משיחה בין אב ובנו בעת הליכה לעבר גורל אמוני משותף. המדרש מספר כי אברהם אמר ליצחק: הקדוש ברוך הוא בחר בך, ענה לו יצחק: "אם בחר בי הרי נפשי נתונה לו...".

איזו מן אמונה היא זו? זוהי אמונה על גבול האבסורד שמעגנת לתוכה יסודות אפלים של קידוש השם טבול בדם.

הצירוף הכפול של וילכו שניהם יחדיו יכול להיקרא כקריאת נחמה, שהרי האב ובנו קיבלו על עצמם את הדין, לפי המדרש שניהם מביאים את האבנים, שניהם מביאים את העצים, לפיכך קיבלו על עצמם את האמונה העיוורת והמוחלטת, שמוחקת אמנם את ערכי המוסר, החברה, האנושות, אולם ביחד הם עוקדים ונעקדים, שוחטים ונשחטים, מניפים מאכלת ורגע לפני שהיא ננעצת בבשרו של יצחק מגיע הגואל, האייל. רוצה לומר, זה היה רק ניסיון. מבחן האמונה האולטימטיבי. עברתם.

הצירוף הזה צריך וראוי שיקרא כתמרור אזהרה, כשקט האפל שלפני הסערה, כניסיון להרדים אותנו בשמירה. כמו הכיכר אחרי הרצח. בחסות הצירוף הזה ובשלו העקידה הבלתי אפשרית בעליל הן מוסרית והן אנושית מקבלת מימד של עידון. בדרך אל הר המוריה, כשאברהם רותם את בנו למעשה, הוא מספק לו תקווה כי אלוהים יראה לו השה לעולה, ובמקביל רומז לו כי יש דברים שטוב למות בעבורם. כי הדבר היחיד שאהב אברהם בעולם היה אלוהים[2] וכל מצג השווא שהוא הציג ליצחק, מצג שווא של אחדות, של טשטוש מחלוקות והבדלים ובעיקר טשטוש הגבול בין המוסר לבין האמונה, היה כדי לרכך את ליבו לקראת הבאות.

השקט ששרר בכיכר לפני עשרים ושתים שנה מטעה ממש כמו האחדות המזוייפת שנולדה בין העוקד לנעקד, אחדות של מילים גבוהות ויפות, של הנני ושל ה' יראה לו את השה לעולה, אחדות של שרים בכיכר. זו אחדות שאיימה להפוך אותנו לאחידים, טשטשה את ההטרוגניות שלנו ובשם האל והזהירות בחופש הביטוי הרדימה אותנו בשמירה.

אז היכן כתמי האור? הרי פתחתי בכתמי האור.

כתמי האור הם לא הנרות הדועכים כבר 22 שנים בכיכר והם לא הביחד הפסאדו סולידרי, אלא הם מגדלור ההכרה בעומק השבר, הם העיבוד המוצלח של הטראומה ונקיטת עמדה נחרצת, שלא משתמעת לשתי פנים, שמציבה גבול בין הראוי לאסור.

כתמי האור יופיעו רק אם נציב גבול עבה וגבוה במקומות שבהם הגבולות הטשטשו, גבול בין ערכי המוסר לבין האמונה. גבול זה אינו חוצץ בין הטוב לבין הרע, אינו מבטל את מקומה של האמונה הנסתרת, הנשגבת האישית והפרטית, אלא מציב אמות מידה לקיום האנושי שלנו פה.

כתמי האור הם העשייה היהודית המתחדשת שלנו בתוך מערכת החינוך, כי רק כך נוכל להפוך את הססמאות הפשטניות, אלה המסתירות אמת אחת במסווה של כולנו נוהגים כך, למילים תחוחות שמהן תישמע קריאה ולא לחישה של ביסוס מחודש של הערכים שלאורם כיננו את תרבותנו.

כתמי האור הם החובה המוסרית שלנו רבות ורבנים להימצא בעמדות מפתח ניהוליות וריכוזיות במערכת החינוך בכלל ובמוסדות החינוך בפרט. מרכזות שכבה ומקצוע, כותבות תכניות לימודים, מנהלות בתי ספר ואגפים, אלה הם מוקדים שבהם נוכל להשפיע על אופי כינון התרבות והבניית הזיכרון היהודי-לאומי בחברה הישראלית.

השפה היהודית, המוסרית, התבונית, צריכה להחליף את זו המתלהמת, החד מימדית, הווצאפית. הדרך החינוכית, שבה יש מקום לקולות מגוונים, כחלק מתהליך כולל הבודק את הלגיטימיות של כל קול, את האפשרות שלו להישמע במסגרת הגבולות שהעמדנו, היא הדרך שבה צריך ללכת.

התורה, במובן הרחב ביותר של המילה, היא המצע שממנו נוכל לבדוק את מורכבות הדמויות, האמונות והדעות.

התורה היא המצע שעליו נוכל לבחון שאלות מוסריות, דרכי התנהגות ואופנים של כינון תרבות. ומתוך המגוון נבחר את הראוי לעמדותינו המוסריות- האנושיות- הליברליות- הפלורליסטיות והדתיות, שהרי הקול היהודי המחדש הוא דתי באופן שהוא תופס את אמונתו כנענית לצו חיים מחייב וכממשיך קולות הקיימים במסורות העבר ויש לשוב ולחושפם.

מקומה של ההתחדשות היהודית בארץ כיום, היא להדגיש את הקווים הערכיים בדמותו של אברהם. היא לומר שלא כזה ראה וקדש, אלא כזה ראה וחדש. התבונה והביקורתיות הן אלה שיאפשרו לנו לעמוד על המשמר, לא להירדם בכיכר מול אומנים שרים. הן אלה שיכירו במחלוקות העמוקות בתוך החברה הישראלית וידרשו להן, יכירו בקווים האמוניים הקיצוניים ויוקיעו אותם מתוכנו.

בפרפרזה על שיריהן של רעיה הרניק ושל יהודית כפרי:

"לא את מדינתי, לא את יהדותי ולא לעולה". זה הזמן שלנו לעמוד באמצע הדרך מול אברהם ומול יצחק, וללחוש מבעד לשפתיים חשוקות, לא תעברו עוד בדרך שבה הלכתם, כל עוד אנחנו חיים פה על פני האדמה.



[1] מתוך: כתמי אור, אהבת תפוח הזהב, מחברות לספרות, תשי"ט

[2] ויזילטיר, מאיר; אברהם, מתוך: לנצח אנגנך, המקרא בשירה העברית החדשה- אנתולוגיה, עמ' 85.