הדרשה השבועית

ויגש

דברים שרואים משם - על שאלת התם של יוסף

הרב ד"ר חיים א. רכניצר*

עלילות יוסף שפתחו את פרשת 'וישב' בפסוק התמוהה "אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב, יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה..." (בראשית ל"ז, ב) מגיעות לשיאן שתי פרשות אחרי-כן בפסוק מוקשה לא פחות כאשר יוסף מגלה את זהותו האמִתית לאחיו: "וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹ, בִּבְכִי; וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם, וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי?..." (שם, מ"ה, ב) שכן, מדוע התורה שבאה לספר על תולדות יעקב, איש רב פעלים, מולידם של שבטי ישראל, מצמצמת את "תולדותיו", כלומר את הדברים שיצאו ממנו לדורות הבאים לכדי אישיות אחת, לבנו יוסף. וכן, מדוע יוסף שואל את אחיו יהודה שאלת מיתממת " הַעוֹד אָבִי חָי?" הרי כבר בפגישתו עם אחיו בשעה שהגיעו לראשונה למצרים כדי לשבור שבר במצרים נודע ליוסף שיעקוב אביו חי. (שם, מ"ב, יג) יתירה מזאת, עלינו להקשות ולשאול מדוע לאורך כל שהותו רבת השנים במצרים לא שלח יוסף שליחים אל בית אביו, או לחליפין לא ביקר הוא את יעקב אביו?! על רקע דברים אלו שאלתו של יוסף " הַעוֹד אָבִי חָי?" אינה רק שיא בדרמה של המפגש המחודש בין יוסף לאחיו אלא היא נצבת כתמרור לפני הקוראים: שכן, יוסף כבר יודע בוודאות שאביו חי. שנית, נשים לב שיוסף למעשה בחר שלא לדרוש בשלום משפחתו כל אותן השנים. שכן, יוסף אמנם הורד מצרימה בעל כורחו, אך חייו, פועלו ועלייתו לגדולה במצרים אינם רק בחירה שלו לחיות במצרים, אלא בחירה שלא לחזור לבית אביו. לוּ היה יוסף דמות מוקעת במסורת המקראית ובמסורת היהודית שלאחריה, היה לנו קל לפתור את מעשיו ודבריו כביטוי לאופיו הפגום. אך לא רק שיוסף אינו מגונה, אלא שבמסורות חז"ל, הקבלה והחסידות, יוסף מועלה על נס – יוסף כמופת לצדיק שומר הברית המתגבר על פיתויי החטא, יוסף כסמל לספירת יסוד, וכן כארכיטיפ של משיח-בן-יוסף, איש מלחמה המכין את דרכו של משיח בן-דוד ונהרג במלחמת גוג ומגוג. (בבלי, סוכה נב, ע"א ורש"י שם)

אם יוסף הוא מופת לצדיק וארכטיפ למשיח, כיצד ניתן להסביר את הבחירה שלו בחיי גולה? בפרשה שלנו יוסף מספק הסבר קונקרטי "וְעַתָּה אַל-תֵּעָצְבוּ, וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם, כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי, הֵנָּה:כִּי לְמִחְיָה, שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם". (שם, מ"ה, ה) על פניו, הנימוק הוא פרגמטי וכלכלי ביסודו. אך מבחינה עמוקה יותר, זו הרואה בתורה טקסט רב-ממדים, אנו שואלים: מה היא המשמעות של הביטוי "מִחְיָה" בפסוק הזה? דמותו של יוסף מנכיחה את הקשר הגורדי בין גָּלוּת לְגִילוּי. יוסף הוא סמל של התנועה החוצה על מנת להעמיק את הפנים. הוא מגלם את ההכרח לצאת וְלִגְלוֹת על-מנת לקיים ולהעשיר את המוצא. יוסף כשמו כן הוא – הוראה להוסיף על הקיים ולהעמיק את המקור. רעיון הגלות הוא רב היבטים וכאן נעלה פָּן אחד שלו – תלמוד תורה. במשנה (מסכת אבות פרק ד, משנה יד') אנו קוראים: "רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר, הֱוֵי גוֹלֶה לִמְקוֹם תּוֹרָה וְאַל תֹּאמַר שֶׁהִיא תָבוֹא אַחֲרֶיךָ, שֶׁחֲבֵרֶיךָ יְקַיְּמוּהָ בְיָדֶךָ. וְאֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָּׁעֵן". על משנה זו אומר הר' מנחם בן שלמה המאירי (פרובנס 1315-1249) בספרו בית הבחירה "שֶׁיִּגְלֶה [האדם] למקום תורה: כלומר אם לא תמצא במקומך די סיפוקך בלימוד, הוי גולה במקום שתמצא שם די סיפוקך". אדם מצוּוה ללכת אחר הלימוד ולחתור להעמיק תלמודו בכל מקום שמזמן לו הרחבת התורה והדעת. אמנם, ניתן לטעון שכוונת המשנה היא רק לתורת ישראל ומכאן כיצד נתן לומר שיוסף גלה אל מצרים ללמוד תורה?! אך טענה זו מצמצמת את מושג "תלמוד תורה" ולוקה בדוגמטיות. היא אף אינה עולה בקנה אחד לא עם דמותו של יוסף כחכם הבקיא בנבכי הכלכלה והשלטון ואף לא עם דמותו השזורה במשיח בן יוסף. חשוב מזה, "תורה" לא מצומצמת ללימוד המצוות וההלכה אלא הוא שם כולל לחכמה, כלומר לפיסיקה "מעשה בראשית" ולמטפיזיקה "מעשה מרכבה". כבר אמרו חכמים "דבר גדול מעשה מרכבה ודבר קטן הוויות דאביי ורבא [מחלוקות הלכתיות]". (בבלי, סוכה כ"ח, ע"א) וכן, ברוח זו פותח הרמב"ם את ספר משנה התורה בהרצאת יסודות פילוסופיים ואף הורה שם ובספרו מורה הנבוכים שהמצווה לאהבה את אלהים "לא תיכון אלא בהשגת המציאות כולה כפי שהיא והתבוננות בחוכמה שבה" (מורה הנבוכים, חלק ג, פרק כ"ח, משנה תורה ספר המדע, הלכות יסודי תורה פ"ב, ה"ב, ושם, שם פ"ד, ה"יב) מכאן, ראוי לפרש שלגלות למקום תורה, משמעו לגלות לכל מקום בו מורחב הידע, אף בגלות אליה ירד יוסף ללמוד ולהאדיר תורה במצרים דווקא.

מתוך הקשר בין תלמוד תורה וגלות נחזור ונביט אל שאלתו מעוררת התמיהה של יוסף " הַעוֹד אָבִי חָי"? חז"ל עמדו על המתח שבין מצוות כיבוד האב לכיבוד הרב בהקשר לערך תלמוד תורה. אנו קוראים במשנה (בבא מציעא פ"ב י"ג-יד): "אֲבֵדָתוֹ וַאֲבֵדַת אָבִיו, שֶׁלּוֹ קוֹדֶמֶת. אֲבֵדָתוֹ וַאֲבֵדַת רַבּוֹ, שֶׁלּוֹ קוֹדֶמֶת.. אֲבֵדַת אָבִיו וַאֲבֵדַת רַבּוֹ, שֶׁלְּרַבּוֹ קוֹדֶמֶת מִשֶּׁלְּאָבִיו, שֶׁאָבִיו הֱבִיאוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה, וְרַבּוֹ, שֶׁלִּמְּדוֹ חָכְמָה, הֱבִיאוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. [יד] אִם הָיָה אָבִיו שָׁקוּל כְּנֶגֶד [חכם כמו] רַבּוֹ, אֲבֵדַת אָבִיו קוֹדֶמֶת.. הָיָה אָבִיו אוֹ רַבּוֹ נוֹשְׂאִים מַשּׂאוּי,, מַנִּיחַ אֶת שֶׁלְּרַבּוֹ, וְאַחַר כָּךְ מַנִּיחַ אֶת שֶׁלְּאָבִיו הָיוּ אָבִיו וְרַבּוֹ בְבֵית הַשֶּׁבִי, פּוֹדֶה אֶת רַבּוֹ, וְאַחַר כָּךְ פּוֹדֶה אֶת אָבִיו אֲבָל אִם הָיָה אָבִיו תַּלְמִיד חֲכָמִים, פּוֹדֶה אֶת אָבִיו וְאַחַר כָּךְ פּוֹדֶה אֶת רַבּוֹ". והרמב"ם פוסק (הלכות תלמוד תורה פ"ה ה"א): ."כשם שאדם מצוּוה בכבוד אביו ויראתו, כך הוא חייב בכבוד רבו ויראתו יתר מאביו, שאביו מביאו לחיי העולם הזה ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא. ואין לך כבוד גדול מכבוד הרב ולא מורא ממורא הרב". למדנו שערך לימוד והשגת החכמה (כבוד רבו) גדול מכבוד אב. יוסף, גלה למקום חכמה והעמיק וגדל בעוצמה והפך "לְאָב לְפַרְעֹה, וּלְאָדוֹן לְכָל-בֵּיתוֹ" (בראשית מ"ה, ח, וראו אבן עזרא שם אב במשמעות "מורה"). יוסף הפך לרב לפרעה ולרב לאביו יעקב. הנה, כנחש אחוז בזנבו, אנחנו שבים אל הביטוי התמוהה הפותח את עלילות יוסף – "אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב, יוֹסֵף". יוסף הוא "תולדות יעקב", מהאב יצא הרב ומהרב יצאה ההצלה שהייתה תלויה ביציאה אל "האחר", אל גילוי שאחוז בגלות שיש בה חכמה.

שבת שלום

הרב ד"ר חיים א. רכניצר הוא פרופסור לפילוסופיה יהודית בהיברו יוניו קולג' בסינסנטי.