הדרשה השבועית

משפטים

על התאווה ועבודת השם – מבוא למעשה העגל

הרב ד"ר חיים א. רכניצר

כל הדרשות לפרשת משפטים >>

את פרשנותו לפרשת 'משפטים' פותח ה"נועם אלימלך" (ר' אלימלך מליז'נסק, פולין 1787-1717) בניסיון לעמוד על המשמעות הטמונה בסמיכות בין הפסוק המסיים את פרשת 'יתרו' "וְלֹא-תַעֲלֶהבְמַעֲלֹת עַל-מִזְבְּחִי: אֲשֶׁר לֹא-תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו." (שמות, כ', כב) והפסוק הפותח את פרשת 'משפטים' – "וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם. כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי..." (שם, כ"א, א-ב) זהו מהלך פרשני מפתיע, שכן מה יכול להיות הקשר בין חשש לגילוי ערוות הכהן העולה במדרגות אל המזבח (שמות כח' ד,) ורשימת "המשפטים" אשר רובם עוסקים בדיני עבדים, אמות, עונשין ופיצויים כספיים על נזקים בגוף ובממון?! בעל ה-נועם אלימלך מפרש את כל רצף המשפטים הללו לא על פי פשוטם כחוקים להסדרת חברה, אלא כהדרכה מיסטית-פסיכולוגית לצדיק השואף לעלות במדרגות הקדושה ולהגיע אל התדבקות הגמורה בבורא עולם, אל מזבח האלוהים וכדבריו "הַשִּׁירוֹת וְהַתִּשְׁבָּחוֹת [של הצדיק, אשר נעשות] בִּדְבֵקוּת וְהַכָּרַת גְּדֻלּוֹתָיו הוּא בִּמְקוֹם קָרְבָּן, דְּהַיְנוּ שֶׁהוּא [הצדיק] מְקָרֵב עַצְמוֹ אֶל הַבּוֹרֵא בָּרוּךְ הוּא וּלְעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים וְנִקְרָא בְּשֵׁם מִזְבֵּחַ..." (נועם אלימלך, למברג 1787, 2013 בני ברק, עמ' רסז') גם אם נַשְׁעֶה בשלב זה את תוכן פרשנותו המיסטית-פסיכולוגית של נועם אלימלך, עלינו לשים לב לקשר העמוק שהוא מצביע עליו בין שלושה עמודי יסוד בחוויה הדתית: הראשון, תאווה-ארוס ("אֲשֶׁר לֹא-תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ"), השני, השאיפה לדבקות בקדושה ("בְמַעֲלֹת עַל-מִזְבְּחִי"), ושלישי, הצורך בחקיקה חברתית ("וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים"). כלומר, בעקבות פרשנות הרבי מליז'נסק, אני מציע לקרוא את פרשת 'משפטים' ובעצם את מהלך כל הפרשות, מ'יתרו' עד בנית המשכן בסוף ספר שמות, ככינון חוויה דתית שמעמידה במרכז החוויה האנושית את עקרון החיים עם הקדושה. זאת דרך כל אחת מהמצוות ללא הבדל בין מצוות בין אדם לחברו או אדם לאלוהיו או בין 'מצוות עשה' ל'מצוות לא תעשה' ואף לא בין 'קלה' ל'חמורה'.


טקס כריתת הברית על המצוות והדינים שבפרשה, איור של ג'ון סטיפל דייויס

החוקים הפותחים את הפרשה עוסקים בדיני עבדים ונוגעים ישירות במערכת התלות הסבוכה בין אדון לעבד. למרות הבדלי המעמד ויחסי הניצול המהותיים כל כך לקשר זה, התלות קושרת בין השניים. האדון לא ירצה לשחרר ולוותר על עבדו והעבד עשוי, או עלול, לאהוב את אדוניו ולומר "לא אצא לחפשי". (שמות, כא, ה') יש כאן מבט חד ונוקב אל הקשר האמוציונאלי החזק שנרקם גם בתוך יחסי שיעבוד. הפרשה ממשיכה בדיני אונס, נקם, ומתן פיצויים על נזק ברכוש ובנפש. כולם נוגעים במשא ומתן פנימי וחיצוני בין מידת התאווה שמתבטאת בצבירה ואחיזה בהון כלשהו, יהיו אלה עבדים, אמות, בעלי חיים, לבין החשש האנושי כל כך מלותר ואי היכולת לשחרר את אותם "הנכסים": יהיה זה אותו השור שנגח, כעס הנקמה וכדומה. גם כאשר נזכרת מצווה "בין אדם למקום", מצוות העליה לרגל היא כרוכה בציווי על הקרבה וויתור על מה שחפצים בו ביותר – "רֵאשִׁית, בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ, תָּבִיא, בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ" (שמות, כ"ג יט,) מנקודת מבט הקושרת בין התאווה הבסיסית לחיים והתאווה-לחיים-נוכח-הקדושה. מובן כעת מדוע התורה עוברת באופן רציף בין המשפטים הללו לפסוקים הבאים "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ, לְפָנֶיךָ, לִשְׁמָרְךָ, בַּדָּרֶךְ; וְלַהֲבִיאֲךָ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי. הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ, אַל-תַּמֵּר בּוֹ: כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם, כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ.כִּי אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע, בְּקֹלוֹ, וְעָשִׂיתָ, כֹּל אֲשֶׁר אֲדַבֵּר--וְאָיַבְתִּי, אֶת-אֹיְבֶיךָ, וְצַרְתִּי, אֶת-צֹרְרֶיךָ.כִּי-יֵלֵךְ מַלְאָכִי, לְפָנֶיךָ, וֶהֱבִיאֲךָ אֶל-הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי, וְהַפְּרִזִּי וְהַכְּנַעֲנִי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי; וְהִכְחַדְתִּיו." (שם, כ"ג, כ-כג) כל המצוות – הקלות והחמורות, אלו שבין אדם לחברו ואלו שבין אדם למקום, אלו של 'עשה' ואלו של 'לא תעשה' כולן מכוננות אל מול הנוכחות האלוהית, אל מול הקדושה. אך אליה וקוץ בה, הנוכחות האלוהית אף מעלה את רמת האנרגיה הפועמת בקרב האדם, את רמת היצר, ולכן מצד אחד יש צבירה אדירה של כוח ומן הצד השני צורך בבקרה ובריסון האנרגיה שבכל רגע עלולה להתפרץ ולהזיק.

את הדיאלקטיקה בין תאווה לבין הנוכחות של הקדושה אנחנו פוגשים בסיפור העליה של משה, אהרון נדב ואביהו ושבעים מזקני ישראל אל הר סיני. "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל; וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם, לָטֹהַר." (שמות, כ"ד, י) זקני ישראל עלו במעלות הקדושה והתקרבו אל הנוכחות האלוהית אך דווקא בעיצומה של החוויה הדתית המיסטית הזו הם עושים את מה שנראה כדבר המפתיע ביותר, את הדבר הפיזי ביותר, המשותף לבני האדם ולכל יצור חי בעולם הזה – "וַיֶּחֱזוּ, אֶת הָאֱלֹהִים, וַיֹּאכְלוּ, וַיִּשְׁתּוּ."(שם, יא) "אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" נתקפים רעב בלתי נשלט?! הנה באש שחורה על גבי לבנה מונח לפנינו המפתח לפרשת 'משפטים' ועמה למעמד הר-סיני ומתן תורה כולו – העליה במעלות הקדושה מעלה את מעלות התאווה, והתורה – תורה אחת היא על הקדושה ועל התאווה, על הרכוש ועל הגניבה, על הכיבוש ועל השִׁחרור, על הגבוה ועל הנמוך. ככל שעולים רוחנית מעמיקים גשמית והסכנה שהגשמיות תאחז בסולם העליה ותמוטט אותו תחתיה, גוברת והולכת עם התגברות הקדושה. הדינאמיקה הזו של המתח בין קדושה להתגברות התאווה מטרימה את 'מעשה העגל' שיגיע בפרשת 'כי תישא'. שהרי דווקא לנוכח סיני מבקש העם לעשות עגל מסכה ולחגוג בהילולה שטופת מעשי זימה "יַּשְׁכִּימוּ, מִמָּחֳרָת, וַיַּעֲלוּ עֹלֹת, וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים; וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ, וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק." (שמות, ל"ב, ו וראו רש"י שם). ההדחקה המוחלטת של "הנמוך" איננה אפשרית ולכן באה "ההסדרה" דרך התורה בבחינת מערכת מצוות – חוקים ומשפטים. התורה היא ניסיון, אחד מני רבים הידועים לנו בדתות העולם (כמו הטנטרה ההודית והכמורה הנוצרית), לתת מענה לדינאמיקה האנושית הזו. ניסיון אחד ומיוחד לנו, בני מורשת יַעֲקֹב.

נשאלת השאלה, האם לנו, שאיננו מקבלים את עול המצוות "הר כגיגית", לנו הבוחרים כל אחד לעצמו לא רק אילו מן המצוות לקיים אלא אף באיזו דרך לקיימן, יש איזו שהיא אחיזה בסולם מעלות הקדושה הזה? תשובתי היא חיובית. שכן הדגש שאני מבקש לתת הוא על שינוי פרדיגמטי בגישה אל התורה, לא שינוי של כמות אלא שינוי של היחס אל מעשה המצווה וההבנה של המצווה, כל מצווה, כהזדמנות לרפלקציה על המתח בין הארוס, הקדושה והאחריות החברתית, כלומר, מהפכה תודעתית שאיננה תלויה בכמות ובמספר. לכן קבלת עול מצוות, עול מלכות שמיים, היא קבלה פנימית של אחריות אישית שאינה מדחיקה אלא מכירה ונותנת מקום לארוס כמו גם לקדושה ושוזרת יחדיו את שלושת היסודות ההכרחיים לדת התורה – ארוס, קדושה ואחריות חברתית.

שבת שלום


כל הדרשות לפרשת משפטים >>