הדרשה השבועית

תצוה

גילוי וכיסוי במלאכת הקודש

הרבה אילה שעשוע-מירון

לכל הדרשות לפרשת תצוה >>

תיאור לבושו של הכהן הגדול בפרשה החזיר אותי לזיכרון ילדוּת רחוק. בשכונה שבה גרתי התגוררה גם גולדה מאיר, שכיהנה בשנות ה-70 כראש ממשלת ישראל. גם בהיותה ראש ממשלה, גולדה התעקשה לערוך קניות בעצמה ב'צרכניה' השכונתית, וכשהיא ערכה את קניותיה נאלץ מי שהגיע אחריה להמתין בחוץ עד לסיומן. בזמן ששהתה בצרכנייה, היה מתייצב בפתח איש צעיר וגבה קומה, מרשים בעמידתו האיתנה – שומר הראש האישי שלה, ששמו היה מרדכי רחמים, שהכרנו היטב מסיפור הגבורה על הצלת מטוס אל-על בציריך.

הזיכרון של גולדה מגיעה לצרכנייה בנעלי גולדה הנצחיים, בחצאית פשוטה ובשיער אסוף לפקעת, עלה כאשר קראתי שוב את תיאור בגדי הכהן הגדול, העשויים זהב ותכלת, שָני, שש וארגמן, ומעוטרים באבנים יקרות המשובצות בחושן ובכותפות האפוד. מן ההשוואה בין השניים עלתה במלוא עוצמתה השאלה: מה משמעות לבוש הכוהן המשרת בקודש? האם דרושים למי שמשרת את הציבור זהב, שש וארגמן על מנת לכהן במשרה ציבורית? השאלה הזו עולה ביתר חריפות כאשר משווים את אופיים של בגדי הכהן למלאכת בניית המשכן, כפי שקראנו עליה בפרשה הקודמת, פרשת תרומה.

העיקרון העומד מאחורי הקמת המשכן הוא, בלשונו של אנטואן דה סנט-אקזופרי בספרו האל-מותי 'הנסיך הקטן', ש- "הדבר החשוב באמת סמוי מן העין". כלומר, לב לבו של המשכן, הארון והלוחות אשר בו, אינם נראים לעיניו של הקהל המתאסף בחצר המשכן. המתבונן מן החוץ רואה רק את יריעות עורות התחשים הפשוטות המכסות את האוהל, והפרוכות העשויות מלאכת אורג ורוקם, השזורות בחוטי ארגמן ותכלת, הן פנימיות, כמו גם כלי המשכן העשויים או מצופים זהב.

בנושא בגדי הכהונה נראה שפועל עיקרון הפוך: החומרים היקרים, הנדירים והייחודיים יותר - הזהב התכלת והארגמן והאבנים הטובות - נמצאים במקומות בולטים ונראים לעין: על חזהו של הכהן הגדול, על כתפיו ועל מצחו, ואילו המרכיב השגרתי ביותר – מכנסי הבד הפשוטים – מוצנעים מעַיִן תחת הגלימה המפוארת.

מה נוכל ללמוד מהיפוך זה?

מה אפשר ללמוד מבגדי הכהונה על נושאים במשרות ציבוריות – האם הם חלק מהעַם ועליהם לנהוג כגולדה בשעתה, בפשטות ובצניעות כ'אַחַד הָעָם', או שמא עליהם להיות מורמים מעם, לסגל לעצמם גינוני מלכות (כגון: סיגרים יקרים ושמפניות אנינות) על מנת לשמור על ריחוק והפרדה בינם לבין הקהל אותו הם משרתים, או בלשון שבה נוקטת הפרשה: "לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת".

התשובה שעולה לטעמי מן הפרשה היא תשובה מורכבת: שניהם, במידה הנכונה.

לבושו של הכהן הגדול אכן מפריד ומבחין בינו לבין קהל ישראל ואף בינו לבין הכוהנים האחרים. כפי שכותב הרמב"ן בפירושו, פריטי לבושו מזכירים בהדרם לבוש מלכות:

"כי אלה הבגדים לבושי מלכות הן, בדמותן ילבשו מלכים בזמן התורה" (רמב"ן, שמות פרק כח' ב). אבל לצד הכבוד והתפארת, מלאכת יצירת הבגדים דורשת חכמת לב ורוח חכמה, בעיני על מנת לעשותם באופן שלא רק יעורר רושם, כבוד ויראה במי שמתבוננים בהם, אלא באופן חכם, שישקף למתבוננים את הדרת הקודש של כל אחד ואחד מהם – את הפוטנציאל של הקדוּשה הגלום בתוכם, שהרי הרעיון העומד מאחורי מלאכת המשכן כולה היא "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שם, כה' ח).

פעם אחר פעם חוזר הכתוב ומזכיר שהכנת הבגדים לא נועדה עבור אהרון עצמו או בניו הכוהנים, אלא לצורך תפקידו: "לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי" (שם, כח' ג, ד), "וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְכִהֲנוּ לִי" (שם, שם מא), וכן מבהיר הכתוב שתפקידו הוא לשמש כמשרת בקודש: "וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת" (שם, שם לה), ומתוך כך הוא נושא על כתפיו ועל לבו את האחריות לבני ישראל כולם, באשר הם: "וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... עַל לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי ה' תָּמִיד. וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ה' וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי ה' תָּמִיד" (שם, שם, כט-ל).

לעומת הנוכחוַת האלוהית המרומזת במעשה המשכן, נוכחות חמקמקה ובלתי נתפסת, השוכנת בחללים שיוצר המשכן יותר משהיא שוכנת בעצים ובאבנים, ביריעות וביתדות, הכהונה מצידה דורשת נראוּת ונוכחוּת גלויות לעין, כאלה שדרכן אפשר להתרשם מן העוצמה של הקִרבה אל הקודש, ובד בבד לראות בה השתקפות של כל חלקי העם, על מגוון פניו ושבטיו. בגדי הכהונה רומזים על החומרים והכלים שחבויים בקודש ובקודש הקודשים (זהב, תכלת וארגמן), במחווה כפול של שקיפות והשתקפות.

אלא שהשקיפות וההשתקפות דורשות מהכהן הגדול גם פשטות וצניעות, כי מי שמַלא מעצמו ומכבודו לא יכול לשקף לציבור את כבודם וכוחם שלהם.

לכן, על מנת להבטיח שהכהן לא יסתחרר מפאר בגדיו ויזכור את תפקידו לשמש כשליחו של הציבור, מזכירה הפרשה גם את מכנסי הבד. מכנסי הבד, על-פי הפרשנים, אינם אמנם פריט בפני עצמו בפריטי הלבוש המאפיינים את הכהן הגדול, אך הם פרט הכרחי, והחובה ללבוש אותם חותמת את תיאור לבושו של הכהן, עם אזהרה בצידה: "וְלֹא יִשְׂאוּ עָוֹן וָמֵתוּ" (שם, שם מג), ובכך מהדהדת את החובה שמופיעה שלוש פרשות קודם לכן בחתימת (לא פחות ולא יותר!) המעמד של מתן תורה (שם, כ' כג).

במילים אחרות, הכהן הגדול מחויב לזכור שמתחת לבגדי הפאר הוא אדם ככל האדם, ובתום שירותו בקודש יפשוט את בגדי הכהונה ויחזור וילבש 'בִגְדֵי עַצְמוֹ' (על-פי משנה יומא פרק ז' משנה ד) על מנת שגינוני המלכות יצטמצמו לבגדים ולתפקיד ולא ידבקו גם במנהגיו ובאורחות חייו.

שבת שלום


לכל הדרשות לפרשת תצוה >>