הדרשה השבועית

כי תשא

משבר האמונה של משה

הרבה ליאורה אזרחי-ורד, קהילת ניגון הלב עמק יזרעאל

כל הדרשות לפרשת כי תשא >>

פרשת כי תישא היא פרשה עמוסה בתיאורים ובסיפורים, מתחים והתנגשויות, שיאים גבוהים ובארות עמוקים.

כל נושא או התרחשות שמופיעה בפרשה מקבלת טיפול כפול, הסתכלות משני צדדים ופרשנות קיצונית לשני כיוונים.

אני בוחרת לקרוא את הפרשה הפעם דרך משבר האמונה של משה באלוהים ובמשימה שהוטלה עליו.

משה עולה להר סיני לקבל את לוחות הברית ובושש לרדת. חוסר הידיעה, החשש, העייפות, אולי הפוסט-טראומה ממצרים והיציאה ממצרים מתחילים לתת את אותותיהם והעם לא עומד בכך יותר ומחפשים נחמה זמנית, חפץ להשליך עליו את יהבם.

משה שובר את לוחות האבן - ג'יימס טיסוט

הדבר איננו ברור. מדוע כל כך מהר איבדו את אמונתם? הרי רק לפני כמה פרשות ששת ריבוא בני ישראל עברו את הניסים הגדולים ביותר של עמנו, כאלו שהדורות הבאים מעולם לא יחוו כמותם? מדוע אחרי עשר המכות, היציאה ממצרים, חציית ים סוף וקבלת התורה הם לא יכלו לחכות עוד כמה שעות או ימים ?

מה יש בעם הזה שכל כך בקלות מאבד את אמונתו ומדוע אלוהים בחר בנו אם אנחנו כל כך חלשים וקטני אמונה?

גם המדרש חש אי נחת מכך שכל כך מהר בני ישראל איבדו את אמונתם. הצעה אחת משמות רבה מציעה שכאשר בני ישראל יצאו ממצרים, ברחו איתם שני חרטומי מצרים, יונוס ויומברוס, שרק חיכו לרגע של חולשה במנהיגות ועשו שימוש מניפולטיבי בבני ישראל והם אלו שהובילו את מעשה חטא העגל (שמות רבה, פרשת כי תישא, סימן יט). זוהי תיאורית קונספירציה מרתקת, שמעידה בעיקר על חוסר היכולת של הדרשן לקבל את העובדה שיש כוחות רעים בתוכנו.

ולא רק העם, במקרה הזה. גם משה בפרשה מראה סדקים באמונה שלו ואף משבר של ממש. הוא יורד מההר ולוחות הברית בידיו ורואה את העם רוקד מול עגל הזהב. ואז הכל קורה מהר מאוד- ההבנה שמשהו רע מאוד קורה במחנה, הזעם האלוהי ודברי ההרגעה של משה, הירידה מן ההר והמפגש עם יהושע, שבירת הלוחות, שריפת העגל, הכעס על אהרון, הקריאה "מי לה' אלי!" לה נענו בני שבט לוי שהרגו ושחטו "איש את אחיו ואיש את רעהו" (שמות, ל"ב, כז) ולבסוף אחרי הרעש, דממה במחנה. משה לוקח את האוהל שלו ופורש אל מחוץ למחנה בדממה, ועמוד הענן איתו:

" וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת-הָאֹהֶל וְנָטָה-לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן-הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל-מְבַקֵּשׁ ה' יֵצֵא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וְהָיָה כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל-הָאֹהֶל יָקוּמוּ כָּל-הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד-בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה. וְהָיָה כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל וְדִבֶּר עִם-מֹשֶׁה." (שמות ל"ג, ז-ט)

מחוץ למחנה, ליד אוהל לא גדול, אלוהים ומשה מדברים פנים אל פנים "כאשר ידבר איש אל רעהו" (שם, יא). משה יושב ומדבר אל אלוהים כמו שהיה יושב ומדבר עם חבר וזה עדיין לא מספק ומספיק. הוא צריך את אלוהים יותר. קשה להבין - מה באמת רצה משה? כיצד יכול לבקש יותר מאלוהים ברגע הזה?

בעיני זה מעיד בעיקר על המצוקה הגדולה של משה, רגע שבו כמנהיג הוא חש לבד ומבודד. האחריות שרק הוא בעל היכולת לתקשר עם אלוהים וההבנה שאלוהים מלא סתירות מכבידה עליו. משה לא מבין את אלוהים, הוא לא מבין את העם שהוא מנהיג. הנפש האנושית והחוויה האלוהית נהיות דומות אחת לשנייה בחוסר הנגישות, בקשיי ההבנה ובסתירות שמופיעות שוב ושוב. משה כבר לא מסוגל, הוא חייב לשבור את הפרדיגמה שהוא מצוי בה. הוא חייב למצוא דרך לסלוח לעם ולחזק את אמונתו מחדש באלוהים. הוא חייב לדעת את אלוהים באמת.

מוטיב הרהורי הכפירה, של משה ושל אלוהים, הוא מוטיב חוזר בפרקים האחרונים של ספר ושמות והוא ישוב ביתר שאת בספר במדבר. הדבר מופלא בעיני, מכיוון שחמשת חומשי תורה הם תיאור הברית בין אלוהים לבין עמו. ספר דתי אמור לתאר אמונה שלמה ונטולת ספקנות של גיבוריה ולא את משברי האמונה שלהם.

אך תורתנו עושה בדיוק הפוך. אנו נמצאים עם משה בכל צעד ושעל, בכל רגע של משבר וספקנות, כשהוא זקוק לחיזוק האולטימטיבי, לדעת את אלוהים מלפנים ומחוץ.

לאחר שמשה מקבל את שליבו חפץ והוא ראה אלוהים בתוך נקבת הצור, אלוהים מזכיר למשה עוד דבר חשוב- אתה לעולם לא תבין אותי עד הסוף. אמנם, אנחנו נדבר אחד עם השני פנים אל פנים אך אם תראה את פני- תמות: "וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת-פָּנָי כִּי לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי." (שם, כ).

מחוזק בחוויה הזו, את לוחות הברית הבאים משה יפסל בעצמו. החוק האלוהי נהפך לאנושי.

במדרש יפה בשמות רבה, המדרש שם בפיו של אלוהים רגישות והבנה של נפשו של משה. אלוהים כבר התמודד פעמים רבות עם האכזבה שלו מהמין האנושי בכלל ומבני ישראל בפרט. אך עבור משה, חטא העגל הוא הרגע הראשון שבו הוא נאלץ להתמודד עם מרד בסדר גודל שכזה:

"לך רד". אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, אני כבר גרמו לי הבריות לירד מכאן ולראות בקלקולי, שנאמר, וירד ה' לראות את העיר וגו', הבה נרדה (ברא' יא ה-ז), ארדה נא ואראה (שם יח כא). ואף אתה לך רד, דיו לעבד להיות כרבו. כששמע משה כך, אמר, שוב אין להם סליחה. ידע הקדוש ברוך הוא מה בלבו של משה. אמר ליה הקדוש ברוך הוא, לא כבר אמרתי לך בסנה, ראה ראיתי (שמו' ג ז). אתה רואה ראיה אחת, ואני רואה שני ראיות. שאני רואה שבאים לסיני ומקבלים תורתי, ואני יורד בסיני בטטראמילין שלי, שהם מתכונים בו ושומטין אחד מהם ומכעיסין אותי בו, שנאמר, ופני שור מהשמאל וגו' (יחז' א י). ...ואני הייתי רואה מה עתידים לעשות, והם שעשו את העגל, שהיו עובדי עבודה זרה וגרמו לעמי לחטוא עמהם…." (שמות רבה, פרשת כי תישא, סימן כא)

אלוהים מבין את הצער, הכאב, הזעם של משה. הוא חווה את זה בעצמו פעם אחר פעם. בכל פעם שהוא רואה את העתיד הוא רואה את היופי ואת ההתפתחות של העם אך גם רואה את חולשותיו, את חטאיו. אלוהים יודע שהעם והאנושות כולה למעשה מתקדמים לאט. בכל פעם שאנו מתקדמים התפתחות מוסרית אנחנו נבהלים, נעמדים במקום ואולי אפילו שבים על עקבותינו. רק כך אפשר להסביר, לדוגמא, את קולות החושך בכל הנוגע לנשים, למרות הישגי התנועה הפמיניסטית.

זהו הריקוד האנושי בין קדמה לבין קיפאון, בין התרגשות מעתיד חדש לבין פחד מצמק ובהלה.

גם משה נפל בזה והתאושש. ואם משה יכול היה להיבהל כך ולאבד אמונה ותקווה, עלינו להיות בעלי רחמים על עצמנו כאשר אנו נופלים לבור שחור של חוסר אמונה ופחד. העולם לא מתקדם באופן לינארי.

אלוהים מתחבא לנו בנקבת הצור, מחכה לנו שנוכל לשוב ולהתאושש ולחזור אל עשיית הטוב. אלוהים ראה את העתיד ויש בו הכל. בסוף נגיע.

שבת שלום


כל הדרשות לפרשת כי תשא >>