הדרשה השבועית

ויקהל

שיחה עם בני-מצווה חושבי מחשבות

הרב עודד מזור

כל הדרשות לפרשת ויקהל-פקודי >>

פרשות ויקהל-פקודי הן פרשות בר-המצווה שלי. 27 שנים מאוחר יותר, אני שמח לשתף בדבר התורה הזה ברעיונותיהם של שלושה תלמידים מן החודשים האחרונים. למדתי איתם את קריאות התורה שבחרו לעצמם לעלייתם לתורה כבני-מצווה, את פרשות השבוע ואת טעמי המקרא, והתרגשתי ללמוד מהם חידושי תורה.

דבר-מה מוזר קורה באמצע ספר שמות. אחרי התהליך ההדרגתי של בניית המתח – מעלייתו של המלך אשר לא ידע את יוסף, דרך משה המושם ביאור ונמשה מתוכו, הבריחה למדיין ומעמד הסנה, ההתייצבות בארמון פרעה, המכות והשילוח, חציית הים ומעמד הברית בסיני – מגיעות הפרשות בהן מירב התוכן מוקדש לרשימות מלאי, מידות אורך ורוחב, הנחיות וביצוע. באמצע מתפרץ מעשה עגל הזהב, שבירת הלוחות ונקמת שבט לוי; מבין השורות זוהרת רוח הנדיבות וההתנדבות להקמת המשכן. אך כשיושבים בשבתות בבית-הכנסת ושומעים את קריאת התורה מפרשת "תרומה" ועד סוף הספר קשה לחוש את "אור החיים ביום קטנות" (כשם ספרו של אברהם פצ'י שפירא על משנת א.ד. גורדון) – כתב הכמויות הזה מרגיש עמוס ובעיקר מרוחק מאוד.


הקמת המשכן וכלי הקודש - 1728

ובכל זאת: 

רותם מחנתון קרא את פתיחתה של פרשת "תרומה". כששוחחנו על הפסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ה ח') רותם אמר ואז גם כתב: כשהמשכן יהיה בנוי, הכוהנים והלויים יעבדו בו. את הבניה עצמה יעשו אנשי מקצוע – בנאים, אומנים וכדומה. אבל כל העם מוזמן לתרום, כל העם מוזמן לקחת חלק. לא צריך להיות כהן ולא צריך כשרון מיוחד, אלא "מאת כל איש אשר ידבנו ליבו – תקחו את תרומתי" (כ"ה ב'). כל מה שצריך זה נדיבות לב. ולכן כתוב: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – לא בתוך המקדש, כי אלוהים לא צריך מקום, הוא נמצא בכל מקום. אלא בתוכם - בתוך כל האנשים שהיו שותפים, שתרמו להקמת המשכן.

כשאני נהיה בר מצווה, זה אומר שאני מבוגר ואני יכול לקחת על עצמי החלטות ואפשרויות ולבחור לבד וגם זה אומר, שאני עברתי מילדות לבגרות, שעכשיו אני יכול לשלוט על המעשים שלי לבד, בלי עזרה מאנשים אחרים. אבל העובדה שאני יכול לבד, לא אומרת שאני רוצה להיות לבד. אם עובדים יחד זה יותר קל, אפשר לחלק את העבודה והמשימות, וכל אחד תורם את הרעיונות שלו ומוצאים יחד את הפתרונות. בנוסף, יש את החוויה של העשייה המשותפת של העבודה. בני ישראל, עבדו יחד, גם כשהם היו עבדים במצרים. אבל שם המצרים אמרו להם מה לעשות. עכשיו בני ישראל חופשיים והם שוב בונים יחד, אבל מתוך הרצון שלהם, כעם חופשי. הם עוברים חוויה של בניה משותפת של המשכן כפרויקט קבוצתי.

ולפתע, מהות החוויה של הקמת המשכן השתנתה לגמרי עבורי. עבדים היינו, עתה בני ובנות חורין – עתה אנחנו בונים יחד את לב הקהילה שלנו, את משכן האלוהות שלנו. אנחנו בונים את עצמנו כעם חופשי דרך בניית כלי הקודש. "ועשו לי מקדש", וחוויית הבנייה הקהילתית תשכון בתוכם כמעשה של תיקון האנושיות שלהם, הקהילתיות שלהם. היצירה המשותפת היא תחושת "אני-אתה" המביאה לידי התגלות.

אמיתי מבית-לחם-הגלילית קרא מתוך פרשת "תצווה". אמיתי עלה לתורה ב-ז' באדר, התאריך שעל-פי המסורת הוא יום הולדתו ויום פטירתו של משה רבנו, ושמו השני של אמיתי הוא משה, על-שם סבא שלו שהיה ממקימי המושב. פסוקים רבים בפרשת "תצווה" עוסקים בבגדי אהרון ובניו, הכהנים המשרתים לפני ה'. אמיתי לא "התחבר" אל כל העיסוק הזה בבגדים, אבל מצא דמיון בין אבני הזיכרון שעל כתפות האפוד וחושן המשפט שעל חזהו של הכהן הגדול לבין מדי קבוצת ההוקי שלו. על האבנים שבכתפות האפוד ועל אבני החושן חרוטים שמות שבטי ישראל. מטרת לוחות החושן שיהיו על ליבו של אהרון הכוהן בכדי שתמיד יהיו אתו בבואו לאלוהים, כי הוא הנציג של כל העם, כל שנים עשר השבטים, ואסור לו לשכוח אותם.

כשאני לובש את מדי קבוצת ההוקי של בית-לחם-הגלילית, מצפים ממני לזכור שאני מייצג עכשיו לא רק את עצמי – אני שחקן בקבוצת ספורט, אני חלק משכבת הנוער של המושב, אנחנו בעצם מייצגים את המושב כולו. מצפים ממני לנצח אבל לא פחות מכך לשחק בהגינות ובכבוד, להיות הכי טוב שאני יכול אבל כחלק מקבוצה שמשחקת יחד.

אני מאחל לעצמי להיות תמיד גאה במה שאני עושה ובקבוצה שלי, לעשות את מה שאני אוהב ומה שאני טוב בו אבל לא רק למען עצמי אלא למען החברה שאני חלק ממנה.

כמידי שנה לא-מעוברת, שבת פרשת "תצווה" היא גם שבת "זכור" המכינה אותנו לחג הפורים. דווקא בשיא ימי הכנת התחפושות, הנחיות התורה להכנת ה"תחפושת" של הכהן הגדול אינן מציבות במרכזן את ההסתרה אלא את הגילוי. השליחות העיקרית של הכהן הגדול היא לראות את כל העם: הוא מוזכר ומוזהר שלמענם הוא עומד לפני האלוהים. הוא שליח, הוא נציג של פסיפס שיש בו צבעים שונים ורבים.

רותם מאלון הגליל יקרא, בפרשת "ויקהל", על בצלאל בן-אורי, אהליאב בן-אחיסמך: וכל איש חכם-לב אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה לדעת לעשת את כל מלאכת עבדת הקדש לכל אשר צוה ה' (ל"ו א'). רותם ואני שוחחנו על חכמת-הלב, על הכישרונות השונים שיש לכל אדם. רותם כתב:

יש כישרונות שאנחנו נולדים איתם, אבל אם לא נתאמן, נתאמץ ונשקיע בהם הם יתבזבזו ואפילו ייעלמו. יש גם תחומים שלא נולדנו עם כישרון בהם אבל אנחנו אוהבים אותם, הם חשובים לנו, ואנחנו מוכנים להשקיע עד שנהיה מוכשרים בהם, שתהיה לנו חכמת-לב לעשות אותם.

שאלתי את רותם: אם מבחינת הסיפור ההוראות הללו ניתנו על הר-סיני, המשמעות היא שזמן נתינתם הוא כשלושה חודשים אחרי היציאה ממצרים. מתי למדו בני-ישראל את כל המלאכות הללו: "חרש וחשב ורקם בתכלת ובארגמן, בתולעת השני ובשש, וארג, עשי כל-מלאכה וחשבי מחשבת" (ל"ה ל"ה)? מתי הם התאמנו על כל האומנויות הללו, הכישרונות המאפשרים להם להקים את המשכן? המסקנה הייתה ברורה – ימי האימונים, המאמץ, ההכשרה, היו ימי העבדות במצרים! שם, תחת השוט המצרי, רכשו בנות ובני ישראל את כל הכלים המקצועיים שכעת מכונים "חכמת-לב", כך "נתן ה' חכמה ותבונה בהמה לדעת לעשת". כעת, כבנות ובני חורין, הם בוחרים בעצמם במה ישקיעו את כישרונותיהם שרכשו כעבדים – "כל אשר נשאו לבו לקרבה אל המלאכה לעשת אתה" (ל"ה ב').

מתן שמות היא הפעולה האנושית הראשונה של אדם בספר בראשית. מתן משמעות היא הפעולה הראשונה של האדם החופשי, גם אם טרם השתחרר מן הכבלים ומן השעבוד. יכולת הבחירה הנבונה היא הפעולה המשמעותית הגדולה שאליה מגיעים בנות ובני המצווה, המתבגרות והמתבגרים שאנו מלווים בדרכם אל העליה לתורה וגם הרבה מעבר לכך – אם אנחנו מצליחים במשימתנו. העם היוצא ממצרים הופך את מלאכת העבד לכישרון של האיש החופשי, את הבנייה הכפויה ליצירה קהילתית, את התחפושת החיצונית בלבד לשליחות של אכפתיות ודאגה.

תודה לרותם, אמיתי ורותם שהעניקו לפרשות הללו, לפרשת בר-המצווה שלי, משמעות חדשה. "העובדה שאני יכול לבד, לא אומרת שאני רוצה להיות לבד". חזק, חזק ונתחזק ללמוד ולגלות יחד, לבנות וליצור בחכמת-לב. 

שבת שלום


כל הדרשות לפרשת ויקהל-פקודי >>