הדרשה השבועית

תזריע

תזריע מצורע

הרבה גליה סדן

תזריע-מצורע... פרשות לא פשוטות. ובכל זאת, אני יכולה להבין את הצורך לשמור על היגיינה חברתית, להישמר מהדבקה במחלות. אני מבינה את הצורך בתהליך היטהרות. אפילו את משמעותם של הקורבנות אני יכולה לקבל. אבל מה זה צרעת הבית? מה המשמעות?

כך נאמר בפרשה:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹרכִּי תָבֹאוּ אֶל-אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶםוּבָא אֲשֶׁר-לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר  כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת...  וְרָאָה אֶת-הַנֶּגַע וְהִנֵּה הַנֶּגַע בְּקִירֹת הַבַּיִת שְׁקַעֲרוּרֹת יְרַקְרַקֹּת אוֹ אֲדַמְדַּמֹּת וּמַרְאֵיהֶן שָׁפָל מִן-הַקִּירוְיָצָא הַכֹּהֵן מִן-הַבַּיִת אֶל-פֶּתַח הַבָּיִת וְהִסְגִּיר אֶת-הַבַּיִת שִׁבְעַת יָמִיםוְשָׁב הַכֹּהֵן בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְרָאָה וְהִנֵּה פָּשָׂה הַנֶּגַע בְּקִירֹת הַבָּיִת.  (ויקרא י”ד, לג-לה, לז-לט)

אני מבקשת להזמין אתכם לצלול יחד איתי אל הסוגיה המוזרה הזו ולהעניק לה משמעות:

ראשית, אני חושבת על משמעותו של בית עבורנו. הבית מבחינתנו הוא הגנה. אדם מחוסר בית חשוף לא רק למזג האוויר, אלא לעוברים ושבים. אין לו כל פרטיות. הכל גלוי, פומבי. חישבו על דברים, מנהגים, טקסים שאתם עושים רק בבית. בפרטיות. על עניינים שרק בני הבית הקרובים לכם והחולקים אותו איתכם מכירים. אנחנו אחרים בבית, ומחוצה לו. אולי לכן ילדים כל כך אוהבים לבנות "בתים" מתחת לשולחן או באמצע הסלון, וליצור להם פינה משלהם, פרטית, סודית, אינטימית.

הבית הזה, כך מתארת פרשת השבוע, פרוץ. נגע פשה בו. הנגע נראה מבפנים ואולי גם מבחוץ, ויש להוציא את כל חפצי הבית החוצה. כולם רואים שמשהו לא בסדר. כאילו כל הלכלוך שלנו, כל הרפש, כל הסודות, יוצאים החוצה. זה מביך. זה מערער אותנו. זה מטריד. כמו דליפה בתקרה. כמו חלון שבור. המחיצות שהקמנו בינינו לבין הסביבה, נפרצו. צרעת הבית חושפת אותנו.

ואכן, היו מבין הפרשנים שעמדו על המנגנון הפסיכולוגי וטענו שה"בית" הוא אנחנו, גופנו. שצרעת הבית היא משהו נפשי.

פרשן המקרא משה אלשיך, שחי בצפת במאה ה-16, כתב: "כי "הבית" הוא האדם, ו"אשר לו הבית" היא הנשמה השוכנת בו, "ובא והגיד לכהן" הוא הקדוש ברוך הוא... מה מצווה הכהן?... ו"פנו את הבית" מכל טומאת עוון".

אנחנו משתמשים במושג "בית" במובנים רחבים. "להגן על הבית" פירושו גם להגן על המדינה "בית" הוא גם משפחה, במובן הפיזי והרגשי. כשאנחנו "הולכים הביתה" כוונתנו לא רק אל המקום הגיאוגרפי, אלא אל האנשים שנפגוש בו.

ופתאום, צרעת הבית מקבלת משמעות עבורי. אני מבינה שמשמעותה היא תחושה של פגיעה במקום הכי יקר לי. אותו מקום שתפשתי כבטוח ומוגן, חם וקרוב. משהו התקלקל בו, השתבש. וכפי שמתארת הפרשה, לפעמים הקלקול הוא קטן, וניתן לתקנו בקלות, לפעמים יש לעשות שינויים קלים ולהחליף כמה לבנים, אך לעתים יש לפרק את כל הבית כולו ולבנותו מחדש. לפעמים הקלקול בבית, על כל משמעויותיו, הוא כה עמוק, שאין ברירה אלא להתחיל מחדש.

בחודשים האחרונים החליטה ממשלת ישראל להכריח אלפי מבקשי מקלט לוותר על הבית הפרטי שלהם ולהתנתק ממדינת ישראל בה הם ראו בית ובנו את ביתם, בתואנה שרק כך נוכל לשמור על "הבית" שלנו – זהותנו כמדינה יהודית.

לדעתי – צרעת פשטה ב"בית" שלנו – בממשלתנו. הראייה ההיסטורית אבדה ואיתה גם נשכחה העובדה שגם אנו, לאורך דורות וגם לפני 70 שנה, היינו פליטים מבקשי מקלט ללא בית; החברה שלנו האומרת כל שנה בליל הסדר ובקול גדול: "כל דכפין יתא ויכול" האם תהייה חברה הזורקת נשים גברים וטף החוצה אל מותם? והלב שלנו – האם הוא נעשה אטום לסבלם של הפליטים מפני שאנחנו עסוקות ועסוקים בחיינו ו"עושים רק לביתנו"?

הגיע הזמן לעשות בדק בית. הגיע הזמן לפתוח את הלב, את הנשמה וגם – את שערי ביתנו, מדינת ישראל – ולקבל בזרועות פתוחות ובברכה את אחינו ואחיותינו מבקשי המקלט. כי כולנו נבראנו בצלם אלוהים. כי לכולנו מגיעה פינה שקטה בעולם. כי כולנו רוצים בית בו נוכל להתגאות.

שבת שלום