הדרשה השבועית

אחרי מות

גבורת האהבה

הרבה סטייסי בלנק

לכל הדרשות אחרי מות - קדושים >>


ישבתי השבוע עם נער לשיעור הראשון שלו לקראת טקס בר המצווה. אנחנו מתחילים עם הברכה "שמע ישראל" ומדברים על המשמעויות הרבות של האמירה הזאת. דיברנו על המשמעות של "ישראל" גם כשם של העם וגם כשם של אבינו יעקב. הזכרתי לו על הסיפור איך יעקב קיבל את השם "ישראל" כשהוא נאבק עם האיש בלילה לפני המפגש שלו עם אחיו עשו.

"מה המשמעות של השם 'ישראל'?" שאלתי. וכמובן התשובה, "כי הוא שרה עם ה' - שהמשמעות היא שהוא נאבק עם ה'." ועשיתי תנועות של יריבים שמנסים לתפוס אחד את השני.

הנער צחק. "ממש מתאים לנו השם הזה," הוא אמר. "אנחנו [הישראלים] בדיוק ככה.

גם צחקתי ושמחתי שכבר מהשיעור הראשון הילד יכול להבין שאכן תורה היא רלבנטית גם היום.


יעקב נאבק עם המלאך: אז'ן דלקרואה

ואז חשבתי - נער בן 13 כבר מפנים כלל של החברה הישראלית שזו חברה שנמצאת בסכסוך תמידי. אני לא מתכוונת למלחמות הנמשכות בין מדינת ישראל לבין המדינות השכנות וגם לא לסכסוך עם הפלסטינים. אני מתכוונת לסכסוכים היומיומיים. אנחנו הרבה נמצאים בזירת קרב - לשמור שלא יעקפו אותי בתור, שלא יעברו על הכללים במשחק. בן-זוגי ייעץ לי פעם, "אל תריבי עם אף אחד על מקום חנייה - היו אלה שנהרגו על זה."

מהצד השני, יש לנו מוצר מיוחד במדינתנו: חוצפה. להרבה אנשים יש דעות מובנות של צדק והרבה ביטחון עצמי לחלוק את דעותיהם עם כל העולם כולו.

הייתי רוצה לבדוק את ההתנהגות הזאת דרך התבוננות בפסוק מפרשת השבוע "קדושים". כתוב בפרשה (ויקרא י"ט, יז), לֹֽא־תִשְׂנָ֥א אֶת־אָחִ֖יךָ בִּלְבָבֶ֑ךָ הוֹכֵ֤חַ תּוֹכִ֙יחַ֙ אֶת־עֲמִיתֶ֔ךָ וְלֹא־תִשָּׂ֥א עָלָ֖יו חֵֽטְא."

החלק הראשון של הפסוק מתייחס לרגש - אסור לשנוא. והחלק השני של הפסוק מתייחס לפעולה - החובה לעזור לזולת לעשות טוב (בהנחה שהוא יודע מה טוב ונכון!) . לפי הסמיכות הזאת, אין להפריד בין הרגש לבין הפעולה. הרמב"ם מסביר (משנה תורה הלכות דעות ו:ז), "צריך להוכיחו בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון רכה ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו."

אנחנו חברה שידועה ברמה גבוהה של תמיכה הדדית - אין מי שלא מוכן לתת עצה. אין מי שלא קיבל הערות על איך לגדל את הילדים מאנשים זרים ברחוב. לא פעם אחת נסעתי באוטובוס ומישהו הפציר בנער שלא קם ממושבו לתת לו לאיש מבוגר.

אבל אנחנו נשאבים הרבה פעמים לעימותים כשרמת הקול כל הזמן עולה מתוך האמונה שמקשיבים יותר למי שצועק הכי הרבה. כמו כמעט בכל תכנית אקטואליה. אנו חושבים שייקחו אותנו ברצינות אם נרים את הקול.

בין דיקטטורה לבין דמוקרטיה: שיטת הראשונה היא לאכוף את צדקת המנהיג (או המפלגה השולטת) על החברה. שיטת השנייה היא להנחיל תהליך אין סופי של שכנוע, השיטה של הרמב"ם. אנשי השיווק מבינים את זה - התוכן רלבנטי רק במידה שמצליחים להעביר אותו בצורה שהוא מתקבל ומופנם.

המדרש אבות דרבי נתן (א' כג) שואל "איזהו גיבור?" ואחת התשובות היא: "מי שעושה שונאו אוהבו."

התורה מציעה לנו חזון לחיי חברה מאוזנים - חברה של שיח קבוע שדרכו אנחנו תמיד מאתגרים אחד את השני, מסובבים את טקסטים שוב ושוב, דנים במגוון הפתרונות האפשריים, ומובילים לחברה מוסרית וצודקת יותר - וגם אוהבת יותר. אין מקום לאלימות - לא פיזית ולא מילולית - ביחסים בין-אישיים. חשוב לזכור שהתורה תובעת לא רק לצדק אלא גם לאהבה. היא מדגישה את הערך הזה בפסוק הבא (ויקרא יט:יח) "לֹֽא־תִקֹּ֤ם וְלֹֽא־תִטֹּר֙ אֶת־בְּנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ אֲנִ֖י ה'."

בזמן שאנחנו חוגגים 70 שנה להקמת מדינת ישראל, לצד הגאווה על הישגנו הרבים כמדינה והכלת כל האובדן והקרבות בדרך, ניזכר באחריות של כולנו מראש הממשלה עד לבעלי המכולת בפינת הרחוב. נוסיף לערך של גבורת הקרב את ערך גבורת האהבה בהתמודדויות שלנו בכל יום. ובזמן שאנחנו סופרים את ימי העומר - התקופה בין חג פסח לבין חג השבועות - אנחנו נזכרים שכל יום הוא מתנה והזדמנות חדשה לשפר ולהשתפר, לשנוא פחות , ולאהוב יותר.

שבת שלום וחג עצמאות שמח


לכל הדרשות אחרי מות - קדושים >>