הדרשה השבועית

שלח לך

ליל בלהות

הרב פרופ' יהוידע עמיר

כל הדרשות לפרשת שלח לך >>

"פרשת המרגלים", סיפורם של עשרת השליחים שחזרו משליחותם לתור את הארץ והוציאו דיבתה רעה באוזני בני ישראל, היא מהסיפורים הטראומטיים ביותר המסופרים על 'דור המדבר'. המקרא תולה בה את ארבעים שנות נדודי בני ישראל במדבר, עד מותו של אחרון יוצאי מצרים. לפי מסורת תלמודית התרחש ליל הבלהות ההוא בתשעה באב והיה לראשונה בשלשלת הפורענויות שיום זה מבטא (תענית כט, עמוד א). זהו, לפי מסורת מדרשית אחרת, ה'ניסיון' הקשה ביותר שהתנסו בו בני אותו דור, ניסיון שבלבו הוצאת לשון הרע וסופו פורענות נוראה (אבות דרבי נתן, נוסח א, פרק ט). סיפור המרגלים ניבט גם כסיפור מובהק של "רשעים" מול "צדיקים". עשרת המרגלים הם "עדה רעה". הם כסילים וחטאים ואין להם חלק לעולם הבא (תוספתא, סנהדרין, פרק יג, הלכה ט). לעומתם, יהושע בן נון וכלב בן יפונה, זה ש"רוח אחרת" הייתה עמם, הם עמודי אש ההולכים לפני המחנה, סמל לעמידה איתנה ונאמנה, אמיצה ויישרת דרך. רק הם ישרדו מכל הקהל הגדול שהיה שם ויגיעו אל הארץ. רק הם ייזכרו כמי שסירבו לתעמולה ולהטלת האימה; הם, שעמדו מול ההמון הזועם ברגעים שאפילו משה איבד בהם את בטחונו העצמי ואת כוחו כמנהיג. כך ניבטת הצגתו של המקרא את הדברים, כך הם עוצבו ביד האמן של ספרות חז"ל, כך הם נחרטו בזיכרון הקולקטיבי היהודי עד ימינו.

האמנם? האם זהו באמת סיפור כה פשוט, כה חד משמעי? האם החלוקה ל"טובים" ו"רעים", "טובים מאוד" ו"רעים בתכלית", כה פשוטה וברורה. האם המסר העולה מן הסיפור אכן כה מובן מאליו? מה נוכל אנו ללמוד ממנו על חיינו? האם דו"ח ועדת החקירה שהייתה מוקמת בוודאי בימינו נוכח ליל הבלהות ההוא, לא היה מציע גם קריאה אחרת לגמרי? נעיין בדו"ח זה, בתמיהותיו ובשאלות שהוא מעלה.


פסיפס בבית הכנסת אור תורה (התוניסאי) בעכו - 
Dr. Avishai Teicher Pikiwiki 


מי נתן את ההוראה? מדוע נשלחו המרגלים? מה הייתה משימתם? לשם מה? זה כמובן הפרק הראשון בדו"ח וכאן מתחילים להיגלות הסדקים. חלק מהעדויות מצביע על כך שהיזמה הייתה של האל. הוא זה שציווה על משה "שלח לך אנשים". אחרים תוהים מה משמעות הציווי הזה. האם זו הצעה או מצווה. האם המילה "לך" אינה מצביעה על כך שהדבר היה נתון להכרעתו של משה (כהצעתו של ריש לקיש [סוטה לב, עמוד ב]). עדויות אחרות מנקות את האל לגמרי מן העניין. הדרישה לשלוח אנשים באה מהעם. "וייטב הדבר" בעיני משה (דברים א, כב-כג). אמנם לא ברור כיצד, לפי עדות זו, התגבשה בעם הדרישה, ומדוע היא נתקבלה ברצון. אולם מכל מקום, עולה ממנה כאילו אלוהים לא היה מעורב בתהליך, כאילו הוא נקי מכל אחריות לפורענות.

יש לומר שהעדות הראשית אינה נותנת כל מענה לשאלה מה באמת הייתה מטרת השליחות. הובא בפנינו נוסח של כתב המינוי למשלחת: "עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר. וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב. וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים. וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן" (במדבר יג, 17-20). עוד נשוב לכתב מינוי זה. אולם כבר עתה יש לומר, שהמשימה נראית ברורה ומפורטת, גיאוגרפית ועניינית. לתרים את הארץ ברור לגמרי היכן אליהם לתור, ומה סעיפי הדיווח שעליהם למסור. ועם זאת, לגמרי לא ברור לשם מה נדרש דיווח זה. האם מדובר בהתרשמות כללית? האם המידע שיביאו ישמש בסיס לדיון אם לממש את ההבטחה האלוהית ולנחול את הארץ? למה האל מעוניין במהלך זה? העדות המשנית, זו שהציגה את היזמה כעניין אנושי שבין 'העם' למנהיגו, לפחות הציעה פתרון לכך. תפקיד התרים הוא 'לחפור' את הארץ, כדי להציע תשתית להחלטה מהי "הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ" ואיזה הן "הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן". האם זהו ניסיון בדיעבד לשכתב את ההיסטוריה ולהעניק ליזמה משמעות מעשית סבירה ולייחס לה הגיון שנעדר ממנה מלכתחילה? קשה להכריע.

מי היו המרגלים? מי שלח אותם? למי דווחו? למען האמת הם לא היו מרגלים. הם היו 'אנשים', 'ראשי בני ישראל'. אי אפשר היה שברחבי המחנה לא ייוודע ברבים דבר צאתם לדרך. גם הפגישה הטקסית שלהם עם משה, ערב צאתם, בוודאי זכתה להד רב. כך לא נראית משימת ביון. שהרי, כשמצביא מקראי רוצה לשלוח מרגלים, הוא יודע בדיוק כיצד לעשות זאת. ספר יהושע מספר, בפרק שנבחר כהפטרה לפרשה זו, על המרגלים שנשלחו בחשאי לבחון את המורל ואת המוכנות של יושבי הארץ. הם נשלחים 'חרש' (יהושע ב, 1) כיאה ליוצאים למשימת ביון סודית. הם ייקראו בהמשך 'האנשים המרגלים' או 'הנערים המרגלים' (יהושע ו, 22-23); שמותיהם ייוותרו עלומים. ואילו כאן מתפרסמת בראש חוצות, מלכתחילה, רשימת היוצאים למסע. אלה פוליטיקאים בחירים, האמונים על האינטרס ועל נקודת המבט של הציבור ששלח אותם.

ואמנם, שלא כמרגליו של יהושע המדווחים לו בחשאי על קורותיהם ועל רשמיהם, התרים את הארץ בפרשתנו מתייצבים לפני כל העם. הכול יודעים על מסעם ועל שובם, והכול מצפים לדבריהם ולרשמיהם. הדיווח שלהם אינו מסמך מודיעיני אלא אירוע ציבורי פומבי, במלים אחרות: אירוע פוליטי מובהק. למה? האם לא ניתן היה לדעת מראש שזהו מתכון לאסון? האם לא היה ראוי לפחות להקדים לדיווח הפומבי ישיבה סגורה של מנהיגות העם? האם כך מתכוננים למלחמה? האם כך מובילים ציבור? קשה להבין. קשה להשלים עם המחדל הנורא.

מי דיווח כראוי ומי עסק בתעמולה? דו"ח ועדת החקירה נקרא כאן למשימה מורכבת ועדינה. הנרטיבים שהתקבעו בספרות המאוחרת הם חד משמעיים. הממצא העובדתי הרבה פחות. שהרי, מלכתחילה היה הדיווח של ראשי המשלחת מאוזן, מדויק, ובעיקר נאמן לקווי המתאר של כתב המינוי. הם נשאלו שתי שאלות, וענו עליהן בבירור ובדיוק מרבי. על השאלה "מָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן", ענו במלים ובהצגת המוצג המרשים של האשכול הענק שנשאו עמם: "בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ". על השאלה המרכזית שנשאלו, בדבר עוצמתם של יושבי הארץ, התארגנותם וביצוריהם, ענו בכנות: "עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם. עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן". כל רכיבי הדיווח ניבטים כדברי אמת, כולם בתחום הדיווח המצופה מתרי-הארץ. אכן, ניכרת בדבריהם החרדה, שמא לא ניתן יהיה לכבוש את הארץ. אולם, זו חרדת אמת. אם כל זה הביא את המצב לסף פיצוץ, הרי זה משום שמלכתחילה אסור היה שהדיווח יימסר כך, ברוב עם. לא דעת קהל באספת עם רותחת וגועשת היא הצריכה לשקול דיווח מודיעיני או הערכת מצב. לא אל מול כל העם צריך משה לשמוע מה בפי האנשים ששלח לתור את הארץ. השגיאה החמורה, שתחילתה בעיצוב המשימה ובאיתור מבצעיה, נדמית כמובילה בהכרח לאסון.

אולם האסון מתרחש באמת, רק כשאחד מתרי-הארץ, חרד חרדת מוות מנהמת ההמון המחשב להתייאש מהדיווח, פוצח בדברי תעמולה ודמגוגיה. "וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ" (במדבר יג, 30). אלה דברים ריקים, שביסודם התלהבות ותו לאו. כלב חורג משארית האיפוק והענייניות שעוד ציינה את הלילה ההוא. הוא פותח את פתחה של הגיהינום והופך אספת עם כושלת לזירת התגוששות-דמים. ברגע הראשון עדיין ניתן לדמות שיתנהל כאן בכל זאת ויכוח ענייני. אל מול דבריו הנלהבים של כלב מציעים יתר תרי-הארץ חוות דעת נגדית: "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ". אולם, כאמור, פתחה של הגיהינום כבר נפתח, מראית העין של ענייניות כבר נמוגה, הדמגוגיה כבר ניצחה. ואכן הם ממשיכים ומסיתים, אל מול כלב ומשה ההמומים: "וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת. וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם". האם יש להאשים בעיקר את משה, שכינס את האספה האומללה הזו? את כלב שפצח במסע דמגוגי ובהטפה דתית משולחת רסן? או שמא את יתר-תרי הארץ שנסחפו אחריו והידרדרו להוצאת דיבת הארץ רעה ולהסתת בני ישראל נגד האל ונגד מנהיגיהם? קשה להכריע. קשה לקבוע מסמרות.

אם שאלות אלה עוררו חילוקי דעות, הרי שבחינת העדויות מעוררת הסכמה רחבה בדבר אחד, היינו בעוצמת הפורענות ובסכנה הקיומית שהיא המיטה. שהרי, מרגע שכך התגלגלו הדברים אבדה כל שליטה. משה ואהרן נפלו על פניהם לפני העם, שביקש לרגום אותם באבנים. יהושע וכלב ניסו לצעוק להניא את העם ממה שנתפס בעיניהם כמרד באל. דבריהם נשמעו פתטיים, או ליתר דיוק – לא נשמעו כלל. רק התערבות אלוהית, היראותו של "כבוד ה'" יכולה הייתה להציל את המצב ולמנוע שפיכות דמים חסרת גבולות. גם על חומרת המשכם של האירועים אין לחלוק. בטווח המידי – הקרב האומלל שבו הוכו בני ישראל עד חורמה; בטווח הארוך – ארבעים שנות נדודים במדבר, עד שייתם כל הדור שחווה ליל אימים זה; בזיכרון ההיסטורי – תחושת כישלון נוראה, דומה אולי לתודעת הכישלון של מעשה העגל, שתלווה את ההיסטוריה היהודית עד לימינו ממש. תחושת חורבן שלפני כל בנייה, תודעת חידלון המאיימת מלכתחילה על עצם הקיום הריבוני, תמיהה מתמדת האם אין אנו "דור מדבר" שרק אחרי שיימחה מהארץ תהיה תקומה לעם?

נראה שכך בערך יסתיים פרק הסיכום של דו"ח וועדת החקירה לאירועי ליל הבלהות, הידוע כ"מעשה המרגלים". פחות ברור, חשוב לאין ערוך, מה יהיה כתוב – אם בכלל – בפרק המסקנות. האם יציע כותב כזה או אחר, להישמר מלצטט בהתלהבות את סיסמת "עלה נעלה וירשנו אותה", זו שהייתה באותו לילה לרגע שממנו כבר לא הייתה חזרה מההידרדרות לתהומות? האם יידע להזכיר לנו, שכשם שבדורנו שימשה סיסמה זו בתמימות טהורה כוחות-בניין, כך היא משמשת כוחות הרס דתיים-לאומניים המאיימים להחריב את ביתנו? האם תהיה בפרק המסקנות אמירה על המצווה לכונן פוליטיקה דמוקרטית בריאה וכנה, זהירה ונאמנה, ולא להוביל את ההמון למחוזות ההסתה וההתלהמות? ובכלל, האם ייאמר בפרק זה, שמצווה עלינו לקרוא בזהירות פרק זה בהיסטוריה שלנו, ולבחון בעין פקוחה וביקורתית את דרכה של המסורת בהבנתו ובהערכתו? האם יעז מאן דהוא להמשיך ולצוות עלינו ללמוד ממקרה זה עד כמה נתבעת מאתנו ראייה נאמנה ופקוחת-עין, ביקורתית וכנה על כלל המסורת שלנו? על כלל מה שלימדונו אבותינו על הקיום היהודי ונפתוליו? האם יהיה בכוחנו להתחדש ולהתייצב נכחה נוכח אלוהים ואדם דווקא מכוח פרשה זו, שנדמתה כה חד משמעית? האם יתקיים בנו דבר הכתוב: "לֹא מְרַגְּלִים אַתֶּם כִּי כֵנִים אַתֶּם" (בראשית מב, 34)?

שבת שלום


כל הדרשות לפרשת שלח לך >>