הדרשה השבועית

פנחס

המקנאים הגדולים - פנחס ואליהו

הרב יהורם מזור


כל הדרשות לפרשת פנחס >>

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי: לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם: וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַתאֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר כ"ה, 10-13).

פנחס הורג את זמרי וכזבי


וַיָּבֹא שָׁם אֶל הַמְּעָרָה וַיָּלֶן שָׁם וְהִנֵּה דְבַר ה' אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ: וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַ-ה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ (מלכים א' יט, 9-10) :

קנאה היא מידה רעה מאד, ובכל זאת מקבל פנחס שכר רציני ביותר על קנאתו. לא רק שהוא יתמנה לכוהן גדול אחרי אביו אלעזר, אבל גם צאצאיו וצאצאי צאצאיו יזכו להיות כוהנים, המעמד המורם מעם בעמנו נטול האריסטוקרטיה.

הבה נחזור ונזכיר לעצמנו מעמדי קנאה מפורסמים בהיסטוריה המקראית שלנו, ואת תוצאותיהן של חוויות הקנאה הקודמות. אנו לומדים על ההרס שהמיטה הקנאה על ביתו של יעקב אבינו. בחירתו של האב בבן זקוניו גרמה לכך שכל שאר הבנים קנאו ביוסף, ולכן בסופו של דבר, גרמו למכירתו לעבד במצריים. הקנאה שקינאו שמעון ולוי לדינה אחותם גרמה לכך שהשניים בצעו הרג רב בבני שכם, ולכן קוללו ע"י יעקב. קורח מכנס סביבו אנשים המקנאים בתפקידו של אהרון ככהן גדול. קנאה זו גרמה להרג רב במחנה, ולהתייחסות שלילית למחלוקת שמקורה בקנאה. גם הקונפליקט הגדול שנוצר בין שאול ודוד מקורו בעובדה המצערת כי המלך קנא לשם שנוצר לדוד אחרי שהרג את גוליית. כמובן שבמסגרת סקירה זו אסור לנו לשכוח את קנאתו של קיין שקנא בהבל אחיו, קנאה שהובילה לרצח הראשון בתולדות האנושות.

בתוך סיפורי הקנאה שהבאתי, יש להבדיל בין קנאהבמישהולבין קנאהלמשהו או למישהו. כשאני מקנא ב...אני רוצה את טובתי האישית. אני רוצה ממה שיש לזולת, או כמו שישלזולת, בשבילי. לעומת זאת, כשאני מקנא למשהו או מישהואני רוצה בטובתו של משהו אחר ממני.משתמע מכאן כאילו הקנאהל...הינה דבר חיובי. אני דואג לאינטרסים של הכלל והזולת. אך מתוך סיפורי המקרא אנחנו למדים שתוצאותיה של הקנאה לאחר, ובמקרים שלנו הקנאה לאלוהים דווקא, תוצאותיה חמורות מאד.

מדברי חז"ל אנו לומדים: "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" (אבות ד, כא). גם שלמה המלך, החכם באדם, לימד אותנו ש "קשה כשאול קנאה" (שיר השירים ח, 6), וכן "רקב עצמות קנאה" (משלי יד 30). בהפטרת פרשת השבוע, לו הייתה נאמרת לפני י"ז בתמוז, אנו קוראים על מקנא אחר – אליהו הנביא המקנא לה' משום שבני ממלכת ישראל בעטו בעבודת ה' והעדיפו עבודה זרה. בגלל קנאה זו התרחש הטבח הגדול של נביאי הבעל בקרן הכרמל. בגללה רצו המלך אחאב ומלכתו איזבל במותו של אליהו, ובגלל הקנאה בורח אליהו למדבר סיני. בסופו של הסיפור הוא חדל מלהיות נביא ואלישע עלה במקומו.

אנחנו מוזהרים לא פעם להיזהר מהקנאה, ובכל זאת פנחס מקבל שכר רציני ביותר; כך גם אליהו מקבל שכר רציני - הוא מוזמן בכל מוצאי שבת להביא לנו את עידן המשיחיות. בכל ברית מילה אנו מציבים לו כסא מיוחד עליו יושב הסנדק שעל ברכיו נכנס התינוק בבריתם של אברהם אבינו ושרה אמנו.

היהדות, ואני כולל במושג הזה את ארון הספרים היהודי כולו, לא רצתה שפנחס המקנא יהיה דומה לגבר המקנא באשתו, או לאדם המקנא באחיו. לכן העמידה את פנחס, וגם את אליהו, במדרגת קנאה שונה לחלוטין משאר המקנאים. אין כאן קנאה של אדם שאיננו שמח בחלקו. אדם שיש לו עדר קטן של כבשים ורוצה עדר גדול, או אדם שיש לו חלקה קטנה של אדמה ומקנא בחברו בעל החלקה הגדולה. קנאה כזאת, שמקורה באי הסתפקות במה שיש לך, מגונה על ידי חכמינו בצורה ברורה ביותר. אבל פנחס ואליהו אינם המקנאים הרגילים. הם ראו תופעות בחברה הישראלית ורצו, על ידי קנאתם, לשפר את מצבה של החברה ויחסה לקב"ה. זו כבר קנאה מסוג אחר לחלוטין.

למרות השבח שאולי אנו יכולים לתת לקנאתם של פנחס ואליהו לדעתי, בזמננו אנו, מידת הקנאה, כל קנאה, היא מידה מגונה. יש לנו בחברתנו כיום כל מיני קנאים שראוי להם שיחדלו מקנאתם: ישנם הקנאים לארץ ישראל אשר מעמידים את ערך האדמה ה"מקודשת" מעל הכל. וישנם הקנאים לשוויון הזכויות לפלסטינאים המעמידים ערך זה מעל לשאר הערכים. ישנם המקנאים לחיי בעלי החיים הרוצים שכולנו נהייה צמחונים. ישנם קנאים לזכות שלנו לנשום אוויר נקי וקנאים הנלחמים לזכויות המעשנים.

עולמנו המודרני אינו זקוק לקנאים. לא זקוק לתופסים ברומח או לטובחי נביאי השקפה דתית אחרת.

כבר התלמוד מלמד אותנו: תַּנְיָא אָמַר רַבִּי טָרְפוֹן, תָּמֵהַ אֲנִי אִם יֵשׁ בַּדּוֹר הַזֶּה מִי שמקבל תוכחה. אִם יֹאמַר לוֹ טוֹל קֵיסָם מִבֵּין שִׁינֶיךָ אוֹמְרִים לוֹ טוֹל קוֹרָה מִבֵּין עֵינֶיךָ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה תמיהני אם יש בּדור הזה מי שיודע להוכיח (בבלי עירובין ט"ז ע"ב) .

מה שהתלמוד מלמד אותנו הוא שמוטב לנו בדורנו להימנע מקנאה ומתוכחה, משום שהזמנים השתנו והיחס אליהם איננו כפי שהיה. המסר לשבת הראשונה של תקופת "בין המיצרים" הוא שעלינו להמעיט בתוכחה ובקנאה ולהרבות בהבנה ושלום בעולמנו.

שבת שלום


כל הדרשות לפרשת פנחס >>