הדרשה השבועית

ואתחנן

בין התחינה לנחמה – לא נפסיק ללכת בדרך

הרבה נועה מזור

כל הדרשות לפרשת ואתחנן >>

שתי מילים – שמה של הפרשה ושמה של השבת – תפסו את תשומת ליבי בבואי לכתוב את הדרשה הזו. הפרשה – ואתחנן, ושמה של השבת, על שם שתי המילים הראשונות של ההפטרה – נחמו. קודם בא התחנון, לאחר מכן באה הנחמה.

שבועות לא קלים עוברים עלינו. הימים שלפני ט' באב היו קשים מאוד – בין חוק הלאום, לשריפות והאזעקות בעוטף עזה, מעצרו של הרב דובי חיון לפנות בוקר וחקיקת חוקים מפלים נגד הקהילה הגאה. וכל זה בא עלינו רגע לפני ט' באב. רגע לפני שאנו צריכים להתאבל על חורבנו של בית המקדש, שכפי שלימדונו חכמים חרב בגלל שנאת חינם.

אבל לא רק שנאת חינם, אלא התעלמותם של חכמים מהלבנת הפנים, מהצמדות למחנאות מחד גיסא והעלמות מצרכיו של האחר מאידך גיסא. בסוף ימי בית שני המצב בירושלים היה כל כך קשה עד שרבי יוחנן בן זכאי מבקש, לפי האגדות, מהנציב הרומי – "תן לי את יבנה ואת חכמיה". יבנה איננה מקום של החכמים, אלא הוא מבקש ליצור את מקום המקלט אליו יוכלו חכמים לברוח, ומשם להתחיל ליצור מחדש את היהדות, כפי שאנו מכירות אותה היום.

רבי יונן בן זכאי מתחנן לנציב הרומי, וזוכה לברוח מהעיר. הוא אמנם רואה גם בחורבנה, אבל גם רואה בתחילת שיקומה האיטי של היהדות שבונה את עצמה מחדש.

ומשה רבנו ? – משה שב ומתחנן אל אלוהים להיכנס אל הארץ המובטחת, לא לסיים את המסע רגע לפני אלא לזכות ולהביא את עם ישראל אל המקום אליו הוא מוביל אותם כבר 40 שנה. אבל אלוהים מתעקש, ואינו נענה לבקשת משה. משה מצידו, ממשיך להזכיר לעם ישראל איך ראוי שינהגו בכניסתם לארץ – "ועתה ישראל שמע אל החוקים.." "שמע ישראל את החוקיים ואת המשפטים אשר אנוכי דובר באוזניכם..." "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד". עונשו של משה קשה עליו מנשוא, הוא שב ומתחנן ומבקש, אבל רצון האל הוא הקובע. אותו אל שבחוקותיו יש ללכת. גם אם זה כואב וגם אם זה קשה. אולי ישראל ישמעו את שהאלוהים אינו שומע.


משה מסתכל על הארץ המובטחת - תחריט עץ - Julius Schnorr von Carolsfeld

אם משה היה יודע שכך יסתיים מסעו עם בני ישראל – האם היה יוצא אל הדרך? האם היה מוכן לעמוד בכל הסבל, התלונות, המלחמות?

ואחרי התחנונים מגיעה הנחמה. "נחמו נחמו עמי יאמר אלוהיכם. דבר על לב ירושלים וקראו אליה.. כי נרצה עוונה" משה לא זכה לשמוע שנרצה עוונו, אבל אנו, עמו, זוכות וזוכים כל שנה בשבת שלאחר ט' באב לשמוע שנרצה עוון ירושלים. גם אם היו עוונות, חטאים, טעויות, בשגגה ובזדון – יבוא היום ותגמר תקופת העונש, יחלו החיים שלאחר מכן. "כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו והיה העקוב למישור והרכסים לבקעה" – לפי פרשנותו של רש"י – לא יהיו יותר עמקים והרים אלא הכל יהפוך להיות מישור, נוח להליכה. ומכאן, החיים יהיו נוחים יותר, בלי עליות ומורדות, בלי קשיים ואתגרים. (ואם אפשר, אז גם שכל אדם יוכל להינשא לפי אהבתו ולפי רצונו, גאה ושאינו, בחתונה התואמת את אמונתו)

שבע שבתות של נחמה מתחילות עכשיו. בתוכן נתחיל את ימי הסליחות ונסיים בראש השנה שיפתח לנו מסע חדש של שנה חדשה. מי יתן ונדרש להתחנן פחות, ונגיע אל ימי הנחמה.

ויחד עם זאת לא נמנע מלהתחנן, לבקש, לדרוש. לא נפחד לצאת אל הדרך, דרכם של משה, של רבן יוחנן בן זכאי, ושל כל אלה שלא עומדות ועומדים מנגד. כי לא עלינו המלאכה לגמור, אבל אנחנו גם לא בני חורין להיבטל ממנה.

שבת שלום

כל הדרשות לפרשת ואתחנן >>