הדרשה השבועית

ניצבים

תלמידי חכמים לא אומרים "שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי"

הרב עודד מזור

לזכר אוהבי שלום ורודפי שלום שנפטרו במרחק-זמן של עשור ביניהם, אייבי נתן (27.8.08) ואורי אבנרי (20.8.18) – 25 שנים לחתימת הסכם אוסלו

---


אנחנו ניצבים היום כולנו בימיה האחרונים של שנת תשע"ח. הירח של חודש אלול הולך ומצטמצם, מציב עצמו כסוגר-סוגריים של שנה שלימה. שוב שבים אל נקודת הסיום וההתחלה, לראות מאין באנו, מה עשינו, היכן החטאנו את עצמינו, ולסמן לאן אנחנו רוצים ללכת בימים שעוד נכונו לנו.

וכמדי שנה, משה ניצב איתנו ברגע הזה, סוגר את סיפור חייו, מדייק את מורשתו לפני פרידה. חייו האישיים היו חיי העם בנדודיו. משה משאיר לבני ובנות ישראל את צוואתו הגדולה, את דאגותיו ותקוותיו. הוא לא ייכנס עם העם אל הארץ ואל חידושיה. הוא האיש של השנה שחלפה, מכאן והלאה יהושע, אבל יש לו למשה משאלות ודאגות, מילים טובות וקשות, שרק לאחר שיאמר אותן הוא יוכל להיפרד.

לאחר מספר פרשיות שהיו מלאות בחוקים ומצוות, משה חוזר אל דברי הכיבושין. הוא מזהיר את העם שלא יסור מן הדרך, מבטיח ומאיים, מזכיר את העבר ומתחייב על העתיד. משה מתרה בעם:

"פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם, פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה: וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה: לֹא יֹאבֶה ה' סְלֹחַ לוֹ כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף ה' וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא וְרָבְצָה בּוֹ כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה וּמָחָה ה' אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם" (דברים כ"ט י"ז-י"ט)

היזהרו מפני השורשים הרעים המצמיחים עשבים רעילים. הם לא שוטים, הם ממיתים. הם אומרים לעצמם 'לי זה לא יקרה, אני אעשה מה שבא לי'. הם אומרים לעצמם 'אני אהיה בסדר, לי אין מה לדאוג'. לאנשים כאלה, מבטיח משה, אלהים לא יסכים לסלוח. כעס, קנאה, קללה – כל הקללה! – ומחייה מוחלטת.

מה יש באיש או אישה או משפחה או שבט שפועלים מתוך מחשבה כזו שמרגיז כל כך את משה?

"אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר "וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך" (ישעיהו נד, יג) – אל תקרי בניך אלא בוניך; "שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול" (תהלים קיט, קסה)" (תלמוד בבלי, סיום מסכת ברכות, דף ס"ד עמוד א')

תלמידי חכמים יכולים להימדד בידע, בפרקטיקה מסוימת, ביכולת ללמד. רבי אלעזר אומר משמו של רבי חנינא: המדד האמיתי להיותו של אדם תלמיד או תלמידת חכמים וחכמות הוא האם פעולותיהם הרבו את השלום בעולם. "רב שלום בניך", "שלום רב לאוהבי תורתך" – השלום הוא הרב, הוא מורה הדרך, הוא הערך הגדול המכוון את המעשים, את המילים, את התורה ואת הלמידה. כאשר השלום הוא הרב של אוהבי תורתך, השלום שהוא גם שמו של האל, אין להם מכשול. לא שהשלום הופך לאל חלופי, לאליל; לא שלום כמציאות של שקט מרוקן מאלוהים – אלא אלוהים ששמו שלום ולכן הוא שאיפה אין-סופית להשיג את השלום בכל היבט של החיים. גם לא שלום שמשמעותו לוותר בכל דבר, להימנע ממחלוקות ולהתרחק מכל עיקרון – הרי תלמידי חכמים יודעים היטב להתווכח, גם לעמוד על דעתם בנחרצות – אלא שלום שיש גם להיאבק עבורו ובכל זאת לזכור שהוא היעד שאליו מכוונים. ובוודאי שאסור שתלמידי ותלמידות החכמים והחכמות יהוו מכשול.

ומכיוון שאין מציאות ללא מכשולים ואין אנושיות ללא כשלים, המכשול לא נהיה לחזות הכל, לא מבלבל את הדעת ואת הדרך, לא משתלט על עצם הוויית בקשת השלום, בקשת האלוהים.

ולכן האדם האומר "שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך" הוא היפוכו של התלמיד החכם, הוא שרש פורה ראש ולענה: הוא מפרק את החברה המאמינה ומבקשת השלום, פורם את מרקם העבודה המשותפת לטובת הכלל. משפחה או שבט, עם ולאום, ההופכים את עצמם ליעד הבלעדי לאותה בקשת שלום, שוכחים ששלום אמיתי, כמו האלוהות, אינם מצטמצמים אל "אני" או אל "אנחנו", אלא מכוונים תמיד לשאוף אל כלל ההוויה.

לקראת סוף הפרשה, בפסוקים הראשונים של פרק ל', משה מזכיר שוב ושוב שאפשר לשוב, ושהשיבה האנושית תעורר גם את השיבה האלוהית אל העם.

שבת שלום – שיבה אל בקשת השלום, אל ריבוי השלום, אל שינון השלום – שנת שלום.