הדרשה השבועית

נח

האל המתגלה במי המבול

הרבה ליאורה אזרחי-ורד


ההפטרה שאנו קוראים בשבת פרשת נח הינה מספר ישעיהו, בפרקי הנחמה של הנביא. הנבואה נפתחת עם תיאור מצב מדהים: רָנִּ֥י עֲקָרָ֖ה לֹ֣א יָלָ֑דָה פִּצְחִ֨י רִנָּ֤ה וְצַהֲלִי֙ לֹא־חָ֔לָה כִּֽי־רַבִּ֧ים בְּֽנֵי־שׁוֹמֵמָ֛ה מִבְּנֵ֥י בְעוּלָ֖ה אָמַ֥ר ה'׃

העקרה שמחה. ולא סתם, העקרה שלא ילדה שמחה. כיצד ייתכן שאישה עקרה שמחה? הלוא מדובר באחד מרגעי השבר הגדולים שיכולים להיות לאישה או איש.

רצה הגורל וגם אני הייתי עקרה לתקופה של כמה שנים. צער העקרות הוא צער קשה מאוד גם מכיוון שהוא לא נראה לעין. הייתי בריאה מבחוץ, עם חיים מלאים אך בכל זאת משהו בסיסי כל כך היה חסר. בור עמוק שלא יכול להתמלא אלא בדבר אחד ותפילה אחת: ילד או ילדה.

וכאן, העקרה שלא ילדה, שמחה. יתרה מכך, היא מלאת רינה וצהלה. כיצד אותה עקרה יכולה למצוא את כוחות הנפש והאמונה לשמוח? ייתכן שרמז לכך בפסוק הבא: הַרְחִ֣יבִי ׀ מְק֣וֹם אָהֳלֵ֗ךְ וִירִיע֧וֹת מִשְׁכְּנוֹתַ֛יִךְ יַטּ֖וּ אַל־תַּחְשֹׂ֑כִי הַאֲרִ֙יכִי֙ מֵֽיתָרַ֔יִךְ וִיתֵדֹתַ֖יִךְ חַזֵּֽקִי׃

דווקא בשיא העצב והייאוש, זה הזמן לבנות ולהרחיב את האוהלים. בצערנו העמוק ובתחושת החוסר האדיר שלנו יש לבנות את האוהל ולהעמיק את יתדותיו. פירוש מצודת דוד על פסוק זה מסביר לנו ש: "הרחיבי. להחזיק את כל בניך המרובים:" כלומר, מעין פראפרזה מקדימה על אותו משפט ידוע מהסרט "שדה החלומות": אם תבנה את זה, הם יבואו. עקרה יקרה, העצב שלך ברור ומובן. אבל אם תרחיבי את אוהלך וביתך יהיה פתוח לרווחה אז יגיעו גם הבנים והבנות והשמחה.

המלבי"ם מוסיף בפרשנותו על פסוק זה: (ישעיהו נ״ד:ב) הרחיבי, להחזיק רוב הבנים, והנה האהל הוא הגדול שבו ידורו, ואם לפעמים יבואו אורחים מספחים משכנות קטנות נוספים אל האהל, אומר גם יריעות משכנותיך שסביב האהל יטו המטים, ואל תחשכי רגע מלהטותם ולפשטם תמיד כי תמיד יתרבו הבנים הבאים מחדש וצריך להוסיף תמיד דיורים, (משל האהל הוא ירושלים, ומשל המשכנות שאר ערי יהודה)...

העצבות על העקרות קיימת אבל אולי תימצא נחמה מסוימת בבית מלא בחברים ובמשפחה, בעשייה משמעותית עבור אחרים והחברה שבה אנו חיים. אולי משם תבוא הברכה לילד משלך.

מעניין לשאול באיזה אופן ההפטרה מתכתבת עם פרשת נח? בנבואה ישנו אזכור מפורש של מי המבול: בְּשֶׁצֶף קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ אָמַר גֹּאֲלֵךְ ה'׃

כִּי־מֵ֥י נֹ֙חַ֙ זֹ֣את לִ֔י אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֗עְתִּי מֵעֲבֹ֥ר מֵי־נֹ֛חַ ע֖וֹד עַל־הָאָ֑רֶץ כֵּ֥ן נִבַּ֛עְתִּי מִקְּצֹ֥ף עָלַ֖יִךְ וּמִגְּעָר־בָּֽךְ׃ (נ"ד ח-ט).

בתוך הסערה, בתוך המבול, בתוך העקרות, נדמה שאלוהים מסתיר את פניו מאתנו. אנחנו רואים רק את מי המבול, את הסערה, את הכאב. אך בתוך הסערה מסתתרת ברית, ביננו לבין בוראנו, שלמרות הקושי אין אנו לבד. האם אלוהים יוציא אותנו אישית מתוך הקושי שלנו? אני מתקשה להאמין. אך אולי אם נאזין וניתן דעתנו לכך נוכל למצוא אותו גם בתוך הסערה והמבול. אולי הוא מתבטא במילה אוהבת שאנו מקבלים מבן או בת הזוג שלנו. אולי במעשה חסד של שכן או אפילו אדם זר. אם נבנה את הבית, אם נחפש את הסימנים, אם נזכור שאנו בעלי ברית גם ברגענו הקשים, נוכל לראות:

כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶנָה וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא־יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט אָמַר מְרַחֲמֵךְ ה'׃

הספרדים מסיימים את קריאת ההפטרה בישעיהו נד, פסוק כו. הקריאה האשכנזית ממשיכה ומוסיפה חמישה פסוקים מפרק נה. בין הפסוקים הללו מסתתר לו עוד שביל עדין, עוד המלצה לחיים: ה֤וֹי כָּל־צָמֵא֙ לְכ֣וּ לַמַּ֔יִם וַאֲשֶׁ֥ר אֵֽין־ל֖וֹ כָּ֑סֶף לְכ֤וּ שִׁבְרוּ֙ וֶֽאֱכֹ֔לוּ וּלְכ֣וּ שִׁבְר֗וּ בְּלוֹא־כֶ֛סֶף וּבְל֥וֹא מְחִ֖יר יַ֥יִן וְחָלָֽב׃ 

הוי כל צמא, לכו למים. אנשים זקוקים לצרכים בסיסיים. למים, ללחם, למעט כסף. גם בשעת צרה עלינו לחפש את מקור החיים, לנסות ולמצוא את המים שיכולים לחזק ולקרב אותנו למצב של איזון, שלווה וחסד. אנחנו לא צריכים להיות קדושים מעונים. עלינו לדאוג לעצמנו, לטפח את הנפש ואת הגוף שלנו ולזכור גם ברגעי הקושי הגדולים אנו בני ברית ואיננו לבד. גם כשהוא מסתיר את פנינו מאתנו, אלוהים יכול להתגלות (אם רק נרצה לראות) בתוך הסערה.