הדרשה השבועית

לך לך

וְקוֵֹי ה' יַחֲלִיפוּ כּחַ

הרבה גליה סדן


לָמָּה תֹאמַר יַעֲקֹב וּתְדַבֵּר יִשְׂרָאֵל נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵ-ה' וּמֵאֱלֹהַי מִשְׁפָּטִי יַעֲבוֹר: הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם לֹא שָׁמַעְתָּ אֱלֹהֵי עוֹלָם ה' בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ: נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה: וְיִעֲפוּ נְעָרִים וְיִגָעוּ וּבַחוּרִים כָּשׁוֹל יִכָּשֵׁלוּ: וְקוֵֹי ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ: ישעיהו, מ', כז-לא

מילים אלה, המסיימות את פרק מ' בישעיהו, הן הפותחות את הפטרת שבת לך-לך. הקשר בין הפרשה לבין ההפטרה בולט יותר בהמשך הקריאה: "ואתה ישראל עבדי, יעקב אשר בחרתיו, זרע אברהם אוהבי: אשר החזקתיך מקצות הארץ ומאציליה קראתיך, ואומר לך עבדי אתה, בחרתיך ולא מאסתיך". אף על פי כן, אני מבקשת להתעכב מעט דווקא על הפסוקים הפותחים את ההפטרה, שכן הם יכולים אולי להסביר במעט את דמותו המורכבת של אברהם. אולי להסביר לנו מעט את עצמנו.

ישעיהו מנהל דו-שיח עם העם. לטענת העם, האל נטש אותו. העם חי בתחושה שנוהגים לכנותה "הסתר פנים". תחושה שבה אין תקשורת בין העם לבין אלוהיו. ומדובר בעם הנמצא בגלות בבל, לאחר החורבן, מיואש ומפוזר ואין בו תקווה לגאולה, לעתיד.

על כך עונה הנביא שהאל הוא כל יכול, וביכולתו אף להשיב כוח ועצמה למיואשים וחסרי האונים. בני האדם מתעייפים, אולם האל לא. ועוד – בחורים "רגילים" מאבדים תקווה, אולם "קווי ה'" נוסקים לשמים.

ישעיהו, בתבונתו, מבין את נימי נפשו של העם. כפסיכולוג טוב הוא אומר להם שתחושתם שהאל נטש אותם והתעייף מהם היא למעשה השלכה של העייפות שלהם-עצמם.

*

האל ציווה ואברהם הלך. כותב רד"ק: "מארצך, כי קשה לאדם לצאת מארצו אשר גר שם ימים רבים כל שכן אם נולד שם, זהו שאמר: וממולדתך, כל שכן שיניח בית אביו ומשפחתו וילך אל ארץ לא ידע תמול שלשום וזהו שאמר: מבית אביך. אל הארץ אשר אראך - ואילו אמר לו אל ארץ כארצך טובה ורחבה או טובה ממנה לא היה כל כך קשה, אבל אמר: אל הארץ אשר אראך עדיין ולא ידע הטובה היא אם רעה. וכל זה אמר לו האל להודיע חיבתו של אברהם אבינו שכל אלו הדברים קשים לאדם והכל קבל מאהבה לעשות רצון האל".

והכוחות מאַין? והאמונה הגדולה "לעשות רצון האל" מהיכן? הכוחות לעזוב, הכוחות לשרוד בדרך, הכוחות להתחיל מחדש. מאַין?!

האמונה הזו, הברורה כל כך לרד"ק איננה ברורה לי כלל. כביכול – אדם מאמין הוא אדם שיהיו לו כוחות לשאת הכל, בשם האמונה ולמען האל. אבל את עצם האמונה מה מניע? מהיכן הכוח להאמין?

מן האל.

ישעיהו אומר בדבריו לעם, שהאמונה היא מעגלית. התחושה שהאל, בורא-עולם, תמיד שם בשבילך, ולכן יעזור לך להתמודד עם אין האונים, ויחזק את נפשך, ואת אמונתך, ותצאי מן המשבר, ותשאבי השראה מן האמונה, עד שתוכלי גם את לנסוק לשמים.

אני אומר באמונה שלמה

שהתפילות קדמו לאלוהים.

התפילות יצרו את האלוהים,

האלוהים יצר את האדם

והאדם יוצר תפילות

שיוצרות את האלוהים שיוצר את האדם.      

          יהודה עמיחי,  פתוח סגור פתוח, "אלים מתחלפים, התפילות נשארות לעד", 3.

האל לא מתעייף. הוא פשוט שם. אבל הוא גם לא יושיט יד. כי אין לו. הוא פשוט שם. אבל אנחנו יכולים, יכולות. באפשרותנו לבחור בו, להושיט יד לעצמנו, אליו, איתו, מתוכו.

אברהם בחר באל, לא האל באברהם. משם כוחו. הכוח לבחור. הבחירה המעניקה כוח.

מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי. רבה אמונתי. רבה אמונתך.

ברוך אתה ה', אלוהינו מלך העולם, הנותן ליעף כוח.

שבת שלום