הדרשה השבועית

וירא

מה היה קורה אם אברהם אבינו היה אישה? – הפטרת "וירא" כמחאה על העקידה

הרבה נעמה דפני-קלן


פרשת השבוע שלנו, פרשת "וירא" כוללת בתוכה את אחד הסיפורים המורכבים ביותר מבחינה מוסרית לקורא המודרני – עקידת יצחק. מקובל לחשוב שבניגוד לעמדות של הדורות האחרונים – הרואות קושי בנכונותו של אברהם אבינו להעלות לעולה את בנו, המסורת מפארת ותומכת ללא סייג בהחלטתו ורואה בה מופת לאמונה שלמה וראויה.

הפטרת "וירא", בכל העדות, הוא סיפורה של האישה הגדולה משונם, המופיע בספר מלכים ב' פרק ד' פסוקים א-ל"ז (ברוב המנהגים). אלישע הנביא מגיע לעתים אל שונם, וזוכה להכנסת אורחים נדיבה וקבועה מאישה אחת, שאף מקצה לו מקום קבוע בביתה, שם יש לו עליית קיר ובה: "מיטה ושולחן, כסא ומנורה". הנביא מבקש להודות לאישה הנדיבה ומעניק לה ולאישה חשוכי הילדים בן, למרות שכלל לא ביקשו זאת. הבן גדל ובאחד הימים הוא חש בראשו ומת. בניגוד לבעלה המקבל את סופיות מות בנם היחידי, האישה השונמית ממהרת אל אלישע הנביא, תופסת ברגליו ומזכירה לו כי הוא זה שהעניק לה את בנה. היא מכריחה אותו לקחת אחריות: "השאלתי בן מאת אדני? הלא אמרתי לא תשלה אותי". אני כלל לא ביקשתי את הילד הזה, אתה הענקת לי אותו במתנה, ולכן אתה אחראי לחייו ואינך יכול להניח לו למות בטרם עת. היא אינה מרפה עד שהוא שב עמה לביתה ומחייה באופן פלאי את הילד.

ההקבלות בין סיפור הפרשה (שלעניינו חלקו מתחיל בפרשה הקודמת בסיפור הולדתו של יצחק)  להפטרה רבות ומגוונות. האישה השונמית, בדומה לשרה אמנו, זוכה להתערבות אלוהית בכדי שיולד לה בן. בשני המקרים נאמר לאישה בלשון דומה "ויאמר למועד הזה כעת חיה את חובקת בן", בשני המקומות הכנסת אורחים נדיבה קדמה להכרזה האלוהית בדבר ההריון הצפוי, בשני המקרים האם העתידית אינה מקבלת בצורה פשוטה את הבשורה – שרה צוחקת והאישה השונמית מגיבה "אל תכזב בשפחתך", ובשני המקרים הילד נמצא בסכנת חיים ולבסוף ניצל. 

ההשוואות הללו, שניתן למצוא אותן בהסברים רבים הקושרים בין ההפטרה לפרשה, מתמקדות בהקבלה הנשית. בדמיון שבין שרה אמנו לאישה השונמית. אך נדמה לי שההקבלה כאן עמוקה יותר ואפילו, אעז לומר, חתרנית הרבה יותר. האישה השונמית אינה מקבילה רק לשרה אמנו, אלא גם, ואולי בעיקר, לאברהם אבינו.

כמו אברהם אבינו, מצטיינת האישה השונמית בהכנסת אורחים יוצאת דופן. כמוהו – היא אישה חזקה בעלת מעמד בקרב יושבי הארץ (כאשר הנביא אלישע שואל אותה לצרכיה היא מגיבה: "בתוך עמי אני יושבת"), כמוהו – היא אישה מאמינה. אך כאן מצויים מספר הבדלים משמעותיים: אברהם אבינו נמצא בקשר ישיר עם אלוהיו, בעוד האישה השונמית נמצאת בקשר עם הנביא, עם איש האלוהים. אברהם שומע את אלוהיו קורא לו להעלות לעולה את בנו, ואילו בנה של האישה השונמית מוצא את מותו בעודו בשדה, כנראה ממכת שמש. לכאורה, מה הקשר בין שתי הדמויות?

שתי הדמויות הללו – אברהם אבינו והאישה משונם, מייצגות שתי דמויות מופת של אמונה. אברהם אבינו, בשם אמונתו, היה מוכן להקריב את היקר לו מכל. בשם אמונתו, אברהם היה מוכן לצאת כנגד כל המוסכמות החברתיות ולהרוג את בנו. אולי ידע כי ברגע האחרון יתערב האלוהים, ואולי לא – זאת לעולם לא נדע.


האישה הגדולה משונם, לעומתו, מציגה מודל אחר של אמונה. בכח אמונתה הגדולה היא מצילה את הילד. גם היא מוכנה לצאת כנגד כל המוסכמות החברתיות – לצאת לבדה, בזמן שהוא "לא חודש ולא שבת", להתנהג בצורה חסרת נימוס וכבוד לבעלה – ובעיקר – לא להשלים עם העובדה שבנה אינו בין החיים. בכח אמונתה הגדולה היא מתעקשת ומשיבה לחיים את בנה.


שירה המטלטל של רעיה הרניק מזכיר את ההבדל בין שתי דמויות אלה: 

אֲנִי לֹא אַקְרִיב, רַעיָה הַרְנִיק

אֲנִי לֹא אַקְרִיב

בְּכוֹרִי לְעוֹלָה

לֹא אֲנִי

בַּלֵּילוֹת אֱלֹהִים וַאֲנִי

עוֹרְכִים חֶשְׁבּוֹנוֹת

מַה מַּגִּיעַ לְמִי

אֲנִי יוֹדַעַת וּמַכִּירָה

תּוֹדָה.

אֲבָל לֹא אֶת בְּנִי

וְלֹא

לְעוֹלָה

רעיה הרניק, שירים לגוני, 1983. הוצאת הקיבוץ המאוחד.


וכאן נעוץ ההבדל העקרוני בין השניים – האם נשתמש באמונה הגדולה כדי להקריב או כדי להחיות? האם האמונה דורשת מאתנו לוותר לעתים על היקר לנו מכל, או דווקא לצאת ולהלחם כנגד כל הסיכויים על חיי קרובינו וילדינו?

נראה לי, שכשחז"ל בחרו את ההפטרה היפה הזו לפרשה, הם רצו להוסיף לפרשנות הרגילה על העקידה נימה של ביקורת, פתח זעיר להסתכלות אלטרנטיבית על פרשת העקידה. האם אנו נשכיל לרתום את עוצמתה של האמונה הגדולה והיוקדת כדי להרבות חיים ושלום בעולם? כולי תקווה. 

שבת שלום