הדרשה השבועית

וארא

מצרים כקנה רצוץ - הפטרת וארא

הרב יהורם מזור

יחזקאל כ"ח 25 – כ"ט 21

מתוך עשר המכות שהוכתה ארץ מצריים לפני צאת בני ישראל מתוכה, שבע מופיעות בפרשת וארא. משה מתעמת שוב ושוב עם פרעה, כאשר לפניו מטרה ברורה: על המצרים, ובמיוחד פרעה, להבין כי ה' הוא האלוהים ומתוקף כך עליהם לקיים את התביעה: "שלח את עמי ויעבדוני". 

ההפטרה עוסקת במכות למצרים, לא אלה של ימי יציאת בני ישראל, אלא בתקופת סוף ימי בית ראשון ויציאת עם יהודה לגלות בבל.  נקודת חיבור נוספת בין הפרשה להפטרה היא שבנבואת יחזקאל חוזרת ונשנית האמירה וידעו כי אני אדני אלוהים, המופיעה גם בפרשה.

נבואתו של יחזקאל, על מפלת מצרים, מופיעה בקובץ נבואות על העמים, שנמצא במרכז ספר יחזקאל, פרקים כ"ה-ל"ב. בפרקים אלו אנו קוראים נבואות על עמון, מואב, שעיר-אדום, פלישתים, צור וצידון, ולבסוף גם על מצרים.

בהפטרת השבוע מנבא יחזקאל אל פרעה הנחשב בעיני עצמו לאל, הוא היאור עצמו, הוא התנין הגדול הרובץ ביאור והוא יוצר הכל. הנביא מנבא לפרעה כי ה' יוציא אותו מתוך אזור הנוחות שלו ויעביר אותו בכוח רב, יחד עם כל הדגה שביאור, אל המדבר הסובב את היאור, שם יהיו למאכל לחיה ולעוף. כל ארץ מצרים תהרס ותהפוך שממה. 

מצרים משחקת תפקיד חשוב ביותר בסופה של ממלכת יהודה. המעצמה הגדולה באותה תקופה היא בבל, ויהודה היא מדינה ואסלית, המעלה מס למלך בבל. בין מנהיגי העם בירושלים הייתה קיימת, בין השאר, הגישה שדגלה באופציה המצרית. אותם מנהיגים – השרים ומפקדי הצבא, אשר הצליחו למשוך לצידם גם את המלכים האחרונים בירושלים, סברו כי במקרה של מרד נגד בבל תבוא מצריים לעזרתה של יהודה. המלך יהויקים ובניו, המלכים יהויכין וצדקיהו, דגלו באופציה זו. לעומתם, הנביא ירמיהו התנגד לה בתוקף. לדעתו של ירמיהו על מלכי יהודה היה לסבול את הנטל הבבלי, ובכך להציל את עם יהודה מעונש הגלות שהיה מקובל אצל הבבלים. 

נזכיר כי אופציית העזרה המצרית מעולם לא באה לידי מימוש. מצרים מתוארת כמשענת קנה רצוץ, כדברי הנביא: יַעַן הֱיוֹתָם מִשְׁעֶנֶת קָנֶה לְבֵית יִשְׂרָאֵל: בְּתָפְשָׂם בְּךָ בַכַּף תֵּרוֹץ וּבָקַעְתָּ לָהֶם כָּל כָּתֵף וּבְהִשָּׁעֲנָם עָלֶיךָ תִּשָּׁבֵר וְהַעֲמַדְתָּ לָהֶם כָּל מָתְנָיִם (יחזקאל, כ"ט 6-7).

כדי להבין את הנבואה על מצריים עלינו להבין גם את המצב הפוליטי בו נמצאים יחזקאל כפרט, ועם יהודה, ככלל. הנביא גלה מיהודה לבבל בגלות יהויכין, 11 שנים לפני חורבן המקדש. זו הגלות הידועה בשם "גלות החרש והמסגר", גלות המעמד הגבוה. גלות זו הכינה את הקרקע לבואם של שאר אנשי ארץ יהודה, יחד עם צדקיהו, אחיו של יהויכין והמלך האחרון מבית דוד. יחזקאל מתמודד, אולי לראשונה מכלל הנביאים, עם השאלה על מקומו של אלוהים בתבוסה הנוראית שבאה על עם יהודה. אבל עוד יותר מכך, עם שאלת מקומו של אלוהים בכל התהליכים ההיסטוריים. תמצית שאלה זו, הקיימת בתודעת העם היהודי עד היום בגלל סידרה ארוכה של אירועים קשים בתולדותינו, באה לידי ביטוי בשאלה: "איפה היה אלוהים".  קובץ הנבואות על הגויים מנסה להתמודד עם שאלה זו.

בקובץ הנבואות אל הגויים, המוזכר לעיל, מדבר הנביא על היחס הגרוע, שהיה הנפוץ בין העמים הסובבים את ממלכת יהודה לממלכה. בגלל יחס זה יענשו בני הממלכות השכנות על ידי האלוהים. בסופו של דבר יבינו כולם, בני יהודה ובני העמים השכנים כאחד, כי ה' הוא לבדו האלוהים והוא המנהיג את העולם.

בניגוד לירמיהו, המשלב בנבואותיו הבנה פוליטית, יחזקאל איננו מתייחס לשאלות הפוליטיות. נבואתו היא נבואת נחמה לבני עמו הגולים. בני יהודה הגולים, המאזינים לדברי הנביא שחי אתם בגלות, שואבים עידוד מדבריו ומבינים כי למרות היותם שקועים בגלות הבבלית, הרי הם צפויים להיגאל ולחזור אל ארצם, אל אדמת יהודה.

שבת שלום