הדרשה השבועית

ויקהל

"ויאמר אליהם: מדוע?" - שבת "שקלים"

הרב עודד מזור


במעגל קריאת התורה הגענו השבוע אל פרשת "ויקהל", במעגל השנה הגענו אל שבת "שקלים" המתחילה את השבתות המיוחדות. בתקופה זו, הסובבת את חג פורים ומובילה אל חג הפסח, תהיינה חמש שבתות בהן נקרא הפטרות אשר קשורות אל תאריך מיוחד שיחול בשבוע שיבוא לאחר השבת, ולא אל פרשת השבוע עצמה. בארבע מתוך חמש השבתות הללו – שקלים, פרה, זכור ו-החודש – נקרא גם מפטיר מיוחד, בבתי-כנסת רבים מתוך ספר תורה שני, ובכך נדגיש את ההתייחסות לתאריכים המתקרבים אלינו.

בכל שבת שלפני ראש-חודש מוסיפים בבתי-הכנסת הכרזה על היום או הימים בשבוע הקרוב בהם יחול ראש-החודש וכן תפילה מיוחדת על העתיד לבוא בחודש החדש: "יחדשהו הקדוש ברוך הוא עלינו ועל כל עמו בית ישראל לטובה ולברכה, לששון ולשמחה...", ולכן שבתות אלו נקראות שבתות "מברכים חודש". השבת הזו, שבת "שקלים", חלה תמיד בשבת שבה מברכים את חודש אדר ומציינים את בואו הקרוב של ראש-החודש, ובשנים מעוברות, כמו השנה הזו, זהו חודש אדר ב'. אלא ששבת "שקלים", עם המפטיר וההפטרה המיוחדים לה, לא נתקנה בגלל ראש-חודש אדר עצמו אלא משום שלאחר חודש אדר (ב') יגיע חודש ניסן ועמו חג הפסח.

חג הפסח הוא אמנם אחד מתוך שלוש הרגלים, אך מבחינות רבות הוא גם המרכזי שבהם. הוא הפותח את הסיפור הלאומי שהרגלים מספרים: מיציאת מצרים בפסח אל מעמד הר-סיני בשבועות ואל המשך שנות הנדודים במדבר המצוינות בחג סוכות. גם האופן בו נחגג חג הפסח בימים בהם בית-המקדש עמד בירושלים היה שונה מכל החגים והימים האחרים: רבים מן העם היו מגיעים אל בית המקדש, כל משפחה והשה שלה, השה היה נשחט על-ידי הכהנים בתוך חצר המקדש אך בשר השה היה נאכל על על-ידי המשפחה עצמה. כך, בשחזור ריטואלי של אכילת השה ערב היציאה ממצרים, היו חוגגים את הפסח לפני שחרב בית-המקדש ולפני שחכמינו זיכרונם לברכה יצרו עבורנו את החלופה של סדר הפסח וההגדה. 

ובשאר ימות השנה? בשאר ימות השנה הקרבת הקרבנות על המזבח היתה על-ידי הכהנים עבור ובשם כל העם. קרבן הבוקר וקרבן בין-הערביים, קרבן מוסף של שבת וקרבנות החגים. וכל קרבן שכזה, כאז כן היום, עולה כסף. ובמצטבר, לאורך השנה כולה, הרבה כסף. וכמובן שהיו מרכיבים רבים נוספים בבית-המקדש שהיו נעשים על-ידי המשרתים בקודש, הכהנים והלויים, כמו לחם הפנים והקטורת. ולבית-המקדש היו גם צרכים טכניים רבים, כמו אמת המים שהיתה עוברת בעזרה. והעיר ירושלים, אשר בה שכן המקדש ואשר היתה הבירה הדתית והמלכותית של העם – גם היא צריכה תקציב לתיקון של החומה והמגדלים, ולא רק לטובת תושבי העיר עצמם אלא לטובת כלל עם ישראל העולה אל ירושלים והרואה בה סמל וגאווה לאומית ומקום המקדש. והכל, כהיום כן אז, עולה כסף, הרבה כסף.

ולכן, לאחר החורף הגשום ולקראת השנה החדשה המתחילה בניסן ולקראת חג הפסח, בו יעלו רבים לירושלים ולמקדש, יש צורך במבצע גדול של גיוס כספים. במפטיר של שבת "שקלים", הלקוח מפתיחת פרשת כי-תשא שקראנו בשבת שעברה, כתוב: "כל העבר על הפקדים מבן עשרים שנה ומעלה יתן את תרומת ה'... ולקחת את כסף הכפרים מאת בני ישראל ונתת אתו על-עבדת אהל מועד" (שמות ל' 14 ו-16). לכתחילה, נשמע מן הפסוקים שזו היא הנחיה כיצד לבצע מפקד בבני ישראל – לא לספור את האנשים עצמם (נגד עין-הרע, או כדי לא להפוך אנשים למספרים) אלא לאסוף מכל אדם מטבע אחיד, אחר-כך לספור את המטבעות ולהסיק מכך את מספר האנשים בעם, ואת המטבעות שנאספו להקדיש לצרכי הציבור במשכן. 

אלא שבמסורת הדורות הפסוקים פורשו להיפך, האמצעי הפך להיות המטרה עצמה: לא לשם המפקד אלא לשם איסוף הכספים יתן כל אדם מישראל מס קבוע, השתתפות קבועה ואחידה – "העשיר לא-ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל, לתת את תרומת ה'" (שמות ל' 15). מס אחיד זה יאפשר את הפעילות הרציפה של המקדש, של הכהנים ובכלל של ירושלים בשם העם ולטובת העם לפני האל, מן הפסח ועד הפסח הבא.

בשנת 836 לפני הספירה המקובלת הומלך בירושלים יהואש מלך יהודה. הוא היה בנם של המלך אחזיה ושל צביה אשתו, נכד ליהורם מלך יהודה ולעתליה, שהיתה בתו של אחאב מלך ישראל. המלך אחזיה, אביו של יהואש, היה קרוב גם אל דודו, אחיה של עתליה, יורם מלך ישראל. כאשר יהוא מרד ביורם הוא הרג גם את אחזיה, וכך יהואש התייתם מאביו כשהיה בן שנה. עתליה, שהיתה שייכת הן לבית המלוכה ביהודה והן לבית המלוכה בישראל ואיבדה את קרוביה המלכים, החליטה להשתלט על ממלכת יהודה ולקחה את המלוכה לעצמה. כדי לא להיות מאוימת על-ידי יורשים אחרים, היא הוציאה להורג את כל נכדיה, יורשי העצר הפוטנציאליים. אך יהואש עצמו הוצל על-ידי דודתו יהושבע שגידלה אותו בסוד במשך שש שנים. יהושבע היתה נשואה לכהן הגדול יהוידע (האם קשרי כהנים-מלכים בימים ההם מקבילים לקשרי הון-שלטון בזמן הזה?). כשהיה יהואש בן שבע שנים דאג הדוד יהוידע להוציאו מן המחבוא ולהמליכו למלך יהודה, ובאותה ההזדמנות חיסל את הסבתא עתליה. וכך מתחילה הפטרת שבת "שקלים" – "בן שבע שנים יהואש במלכו". ומשום שיהואש רק בן שבע, המחליט האמיתי בארמון הוא הדוד יהוידע, שהוא גם הכהן הגדול: "ויעש יהואש הישר בעיני ה' כל ימיו, אשר הורהו יהוידע הכהן".

המלך יהואש מסמיך את הכהנים להיות אחראים על השימוש בתרומות ובמתנות שהעם הביא למקדש לשם "בדק הבית" – הטיפול באחזקת בית המקדש ושיפוצו (האם היתה זו הוראתו של יהוידע? קשרי כהנים-מלכים כבר אמרנו?). במשך תקופה ארוכה האחריות הזו של הכהנים עובדת טוב, לכאורה, עד שיהואש מגיע לגיל 23. באותה שנה נמצאו ליקויים בשימוש בכספי התרומות והמתנות – הכסף נאסף אך בדק הבית לא התקיים. המלך קורא לכהנים, ובראשם לכהן הגדול יהוידע, ושואל/נוזף "מדוע אינכם מחזקים את בדק הבית?". יחד עם השימוע הזה מגיעה גם סנקציה: אין יותר איסוף כספים בלתי מנוהל. מעכשיו יהיה כאן סדר. ארון עם חור המוצב ליד המזבח משמש כקופת איסוף התרומות, וכשהארון מתמלא יושבים נציג המלך ונציג הכהן הגדול יחד, סופרים את הכסף ומעבירים אותו לבעלי המלאכה לתחזוקת בית-המקדש. בנוסף, אין יותר שימוש בכסף עצמו כדי ליצר ממנו כלי כסף וכלי זהב למקדש – הכל ילך רק לתשלום לעובדים מקצועיים, עושי המלאכה: חרשי עץ, בנאים, חוצבי אבן, וכן לעצים ולאבנים שהם צריכים לשם עבודתם. כך גם הכסף חוזר אל העם עצמו כפרנסה.

כל זה נשמע כמו אובדן האמון בין בית המלך לבין בית הכהן הגדול, אך לא לגמרי: "ולא יחשבו את האנשים אשר יתנו את הכסף על-ידם לתת לעשי המלאכה, כי באמנה הם עשים". כשהכסף נמסר מן הגזבר אל בעלי-המלאכה, אין צורך לספור את המטבעות בכל שלב, השליחים המעבירים את המשכורות ראויים לאמון. דווקא השליחים הפשוטים, שאינם הגזברים ואינם עושי המלאכה, לא כהנים ולא מלכים, ניחנו ביושר וביושרה המאפשרים להפקיד את הכסף בידיהם ולדעת שיגיע לייעודו כראוי.

כספי ציבור, בדק-הבית, שיפוץ לא מפוקח, גיוס תרומות, קשרי הון-שלטון, איפה הכסף? האם באמונה הם עושים? נדמה שלא חלפו 2900 שנים, הכל כאן נשמע כמו מהדורת חדשות מהיום בבוקר...

לעומת הטוהר הנשקף מפרשת "ויקהל" עצמה, בה מגויס כל העם להביא את חומרי הגלם מהם ייבנה אהל מועד, כאשר "כל איש ואשה אשר נדב לבם אתם להביא לכל מלאכה אשר צוה ה' לעשות ביד-משה, הביאו בני ישראל נדבה לה' (שמות ל"ה 29), ולעומת המעורבות האחידה והשוויונית של מפטיר "שקלים", מן ההפטרה עולה תחושה שמשהו כבר התקלקל. אך כשהמלך שם לב, מתייצב במלכותיות ובממלכתיות גם מול הכהן הגדול שהוא קרוב משפחה שהציל את חייו וקובע נהלי עבודה חדשים ותקינים – הסדר מושב על כנו. יש עדיין תחושה בסיסית ש"באמונה הם עושים", שאפשר לסמוך ואפשר לתקן.

כמו ארון העץ עם החור בדלת שמציב יהוידע מימין המזבח, גם אנחנו נצעד בקרוב אל ארון שכזה, הוא הקלפי של יום הבחירות. הפתקים שנשלח פנימה, שכולם שווים בכוחם ובהשפעתם כמו כל פתק אחר ברחבי הארץ, צריכים להעיד, גם בפנינו-אנו, על אמון ואמונה בהתנהלות המערכת, באפשרות שלה ושלנו לתקן ולהציב כללים ראויים, כדי שהחל בשליחים וכלה במלכים, ולהפך, נדע ש"באמונה הם עושים". 

לו נבחר בהנהגה הראויה לאמוננו, כדי שנדע בכל יום כי מעשיהם נובעים מאמונה ומניבים אמון.

שבת שלום