הדרשה השבועית

ויקרא

שבת זכור – "החפץ לה' בעלות וזבחים... הנה שמע מזבח טוב"

הרב עודד מזור


פרשת השבוע היא פרשת ויקרא. פותחים חומש חדש וצוללים הישר אל עבודת הקורבנות. "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'... ונפש כי תקריב קרבן מנחה... ואם מן הצאן קרבנו..." (ויקרא א'-ג'). קורבן מן החי ומן הצומח – הצאן, הבקר, העוף, שמן, יין, סולת ועוד. המשכן הוקם, הכהנים נכנסים לעבודתם. פרוטוקול מעשה ההקרבה, לאדם החוטא ולכהן המקריב, נפרש בפנינו ומציג את ההקרבה כחזות הפולחן הישראלי הראוי. "נפש כי תחטא בשגגה... ואם כל עדת ישראל ישגו... אשר נשיא יחטא... ואם נפש אחת תחטא בשגגה... נפש כי תמעל מעל..." (ויקרא ד'-ה') – כל משגה והקורבן הראוי לו.

בעוד מספר שבועות נגיע אל פרשת "אמור". שם, בויקרא כ"ג (ושוב בספר במדבר פרקים כ"ח-כ"ט), תתמקד התורה בפולחן הקורבנות של החגים: "והקרבתם אשה לה' שבעת ימים... ועשיתם ביום הניפכם את העמר כבש תמים בן שנתו לעלה לה'. כל חג מחגי התורה – פסח, שבועות, סוכות, יום התרועה (ראש השנה) ויום הכיפורים, השבת וראש החודש – ומספר הכבשים, הפרים והאילים שמוקרבים בו. שוב, גם בחגים כמו בחטאים וביום-יום, הקורבנות הם חזות הפולחן הישראלי על-פי התורה.

השנה שבת פרשת ויקרא היא גם "שבת זכור", וכך פוגשת תורת הקורבנות את מלחמת עמלק בישראל היוצאים ממצרים ואת שמואל הנביא ושאול המלך. השבת שלפני חג הפורים מייצרת את ההקשר ההיסטורי הרחב של האיבה בין המן האגגי לבין העם היהודי. מפטיר "זכור" (דברים כ"ה 17-19) מצווה לא לשכוח את אשר עשה לנו עמלק "בדרך בצאתכם ממצרים", ההפטרה מביאה אותנו אל מלחמת שאול בעמלק – "פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל אשר שם לו בדרך בעלותו ממצרים: עתה לך והכיתה את עמלק" – ואל מחדליו בביצוע ההוראות שקיבל משמואל: שאול והעם חמלו על אגג ועל מיטב הצאן והבקר. החמלה הזו, שאינה חמלה על בני-אדם, אלא על המלך הנישא מעל העם ועל החיות שהן בבחינת רכוש, מובילה אל הדחתו של שאול מן המלוכה.

שמואל, בדברי התוכחה שלו לשאול, אומר את המלים שהפכו בתנועתנו לסיסמת ההתרחקות מן הקורבנות ומן התפילות המסורתיות להשבתם: "החפץ לה' בעלות וזבחים כשמע בקול ה'? הנה שמע מזבח טוב, להקשיב – מחלב אילים!". 

עוד לפני ההרחבה הרעיונית שאנו מטילים על הפסוק הזה (למשל בפיוט של פרופסור חנוך יעקבזן, שהיה לתפילת "זכר למוסף" בסידור העבודה שבלב), יש לשים-לב שגם על-פי פרשת ויקרא ופולחן הקורבנות אין הקורבן מבוקש לכתחילה. הקורבן הוא כפרה על החטאים, בזדון או בשגגה, ואינו תחליף לקיום המצוות עצמן. גם קורבנות ההודיה והחגים מוגבלים במספרים מדויקים (אולי כדי לתקן את היצר המשולהב שפרץ סביב עגל הזהב). בכך אין עדיין התנגדות של שמואל לעצם עבודת הקורבנות, אלא דרישה שהקורבן יבוא במקרים ובמספרים הראויים לו, ולא במקום קיום הציווי האלוהי עצמו, בין אדם לחברו ובין אדם למקום.

אלא שכאמור, שבת "זכור" מכינה אותנו לחג הפורים, ובונה את התודעה וההתכוונות לקראתו, מציבה אותו בהקשר היסטורי רחב. חג פורים הוא החג הראשון שנוסף ללוח העברי מחוץ לתורה. כל החגים שקדמו לו נחגגו בעיקר וקודם כל על המזבח וסביבו. כשסיפור המגילה מתרחש, ממש או כביכול, כבר מתגבש ישוב יהודי חדש של שבי ציון בירושלים וסביבותיה, המקדש מוקם והשאיפה לחזרה אל פולחן הקורבנות שפסק עם חורבן בית-המקדש הראשון ברורה. אלא שאסתר ומרדכי מבססים את זכר הניצחון על המן, את החג שהם קובעים באיגרת השנית שבפרק ט' במגילה, לא על הוספת יום של הקרבת קורבנות על המזבח, אלא על חגיגה מסוג חדש: "ועשה אותו יום משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים".

כמובן שניתן לומר שאין לאסתר ומרדכי, היושבים בשושן, שום יכולת להוסיף חג של הקרבת קורבנות, שהסמכות לכך אינה בידם, הן מפני שאת רשימת החגים המקראית אי-אפשר להרחיב כלל, והן מפני שאינם כהנים ואינם יושבים בירושלים. איך יוכלו בכלל לנסות ולקבוע קורבן חדש? אך לא היכולת או אי-היכולת המעשית קובעת כאן, אלא הבחירה לייצר דבר אחר, דרך חדשה לחגוג אירוע בתולדות העם. 

ומהי הדרך החדשה? "הנה שמע מזבח טוב, להקשיב – מחלב אילים". אוזניים פקוחות ולב מאזין איש לקולו של רעהו ולאביונים אשר סביבו.

וכך, מפגש מזדמן על בימת בית-הכנסת מאיר את הטקסטים באור חדש. השילוב בין פרשת ויקרא, הפטרת "זכור" משמואל א' ומגילת אסתר מציב את המעבר מפולחן של קורבנות לפולחן של דאגה חברתית. ואם כך, גם היחס שלנו אל מעשה משלוח המנות איש לרעהו ואל מתן המתנות לאביונים צריך להיות ממש כאל קורבן היום. במעין "נהפוך הוא". דווקא החג שחוצה את הסף מן הקורבנות אל העשייה החברתית כפולחן מאפשר לנו לחוות את העלאת הקורבן, לא על המזבח, אלא על סף ביתם וכפות ידיהם של בני-אדם אחרים.

שבת שלום