הדרשה השבועית

שמיני

וידום אהרון

אמנון ריבק
\\ סטודנט בתוכנית הרבנות הישראלית בקולג'


וַיִּדֹּ֖ם אַהֲרֹֽן׃ 

אני שומע את המלים האלה ואני מוצף דממה ודמע ועוד לפני שהתחלתי את הדרשה אני כבר חנוק. 

אני חושב על כל השבועות הארוכים האלה, מאז מעשה העגל, על הכעס והעלבון והשתיקה, השתיקה הנוראית הזאת שבין משה ואהרון. והרי מה נאמר בין משה ואהרון מאז פרשת כי תִּשַׂא ועד פרשתנו? מה הם אומרים זה לזה כשהם נפגשים? שני אחים, שני מנהיגים, שניהם מרגישים בודדים ונבגדים. 

- איפה היית?  - מה עשית?! 

אם נביט בפרשת ויקהל ובפרשת פקודי בפרשת ויקרא ובצו כמעט עד לסופה, נגלה שלא נאמר דבר. אף לא מלה. כמו זוג נשוי שחווה איזה שבר נורא הם חוזרים ומתנהלים סביב המלאכות שיש לעשותן, סביב החובות לשלם חשמל, ועד בית וארנונה, ולקחת את הילדים מהגן, ולעשות קניות ולהוריד את הפח. בטקסט אנחנו שומעים את פרטי התרומות ואת מינויו של בצלאל בן חור ושוב אנחנו לומדים על יריעות המשכן, וקרשיו, והארון, והשולחן והמנורה והמזבח והכיור וקלעי החצר, ופירוט התרומות והכנת בגדי הכהונה, והאפוד והחושן, המעיל, הכותנות, המצנפת והמגבעות, המכנסיים והאבנטים והציץ, ופרטי קרבנות השלמים, האשם, והתמיד והתודה, ומלים מלים מלים, ומאחוריהן - שתיקה אחת גדולה. 

מהלכים על בהונות.
נזהרים לומר רק את המלים הנכונות.
ומדי פעם – עקיצות והכנסות קטנות.  

ופעם אחרי פעם אחרי פעם " כאשר צוה ה' את משה"  - שיהיה ברור. מי מדבר עם מי. 

והדיבורים על אהרון ובניו – 

וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ וְעָרְכוּ עֵצִים עַל הָאֵשׁ.

וֶהֱבִיאָהּ אֶל בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים

וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם 

ואף לא מלה אל אהרון. 

וכל הזמן הפיל הזה, העגל, ממלא את החלל. 

ואז, כמו במשחק הזה של חם-קר, זה מתקרב ומתחמם, ובאמצע פרשת צו 

 וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר

וכבר אנחנו מחכים, ואז 

קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וְאֵת הַבְּגָדִים

והנה הנה הם נוגעים 


וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו וַיִּרְחַץ אֹתָם בַּמָּיִם. וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הַכֻּתֹּנֶת וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בָּאַבְנֵט וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ אֶת הַמְּעִיל וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הָאֵפֹד וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד וַיֶּאְפֹּד לוֹ בּוֹ. וַיָּשֶׂם עָלָיו אֶת הַחֹשֶׁן וַיִּתֵּן אֶל הַחֹשֶׁן אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים.

והטקס מפורט לפרטיו, וכבר משה נוגע בו ונותן דם על אזנו, ועל בהן ידו, ועל בהן רגלו, הנה הוא מתכופף ומחזיק בו, ורק מלים לא נאמרות ביניהם עדיין -  

ואז, סוף סוף, כמעט ארבע פרשות שלמות אחרי, 

 וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו ..... 

הנה הוא מדבר אליו, תם חרם השתיקה, שבעה ימים ביצע משה את תפקיד הכהן הגדול, הנציח את מקומו לפני שיעביר הלאה, ועכשיו

וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם וְהַקְרֵב לִפְנֵי יְהוָה.

קח לך עגל.
הנה נסלח לך העגל.
הנה אנחנו מדברים סוף סוף. 

ואני יכול לשמוע את האבן שנופלת
מלבו של אהרון, מכה באדמה ומתגלגלת.
וכל העדה סביב, ויקרבו ויעמדו, והרחוקים מביטים מהדלת,
ואהרון שוחט את החטאת ובניו מגישים לו את הדם
והוא זורק את הדם סביב, והוא ניצב מול העם
והוא עומד מולם והוא שלוח,
עומד מולם והוא סלוח,
ובניו משרתים עמו,
והאייל מגיר את דמו,
ואש יוצאת מאת אדוני ואוכלת את העולה והחלבים
והעם שמחים ונלהבים
ונופלים על פניהם אל האדמה,
וכמו גם מהם הוסרה קללת-השתיקה האיומה,
ונדב ואביהו שמחתם עולה על גדותיה והם מבעירים קטורת והם מאושרים,
מאושרים כי ניתן להם מחדש האישור, כי נפתח מחדש שער,
והם קרבים, ומקרבים, ופתאום, זה. 

ויידום אהרון. 

ואני שומע את ליבו צועק בתוכו, 

אביהו! נדב! נדב! אביהו! נדביהו! נדביהו! נדביהו!

והוא שותת את דמו פנימה,
והוא שותק את דמו פנימה,
והוא דומם את דמו, אדום, אדום, אדום.
ויידום. ויידום.  

ככה כתב אביב גפן: 

השתיקה שלי, זו הצרחה הכי גדולה שבי,
השתיקה שלי, זה הכאב הכי כואב אצלי.
וכשהשקט ייפול כמו חול, קולי לאיש לא יגיע.
אני יכולתי לבכות, אבל פחדתי שזה יפריע.

ואני חושב על אהרון וחושב על כל כך הרבה אנשים שאני מכיר ששותקים את צעקתם, כובשים אותה פנימה, ואני חושב על כל המדברים ומדברים כדי להשתיק שתיקה גדולה. וחושב עלינו כרבנים ומובילי קהילה, וקורא לנו ללמוד להבחין בשתיקה שמבעד למלים, לשמוע את הצעקה שמעבר לשתיקה. 

שבת שלום


: "קח לך עגל - שמכפר לו הקב"ה על ידי עגל זה על מעשה העגל שעשה" (רש"י ט, ב).

2 "עגל - למה לא נאמר לו פר אלא עגל? אמר לו שעל יד העגל נתפקפקה [=לשון פקפוק והיסוס, נחלשה] הכהונה בידך. ועל ידי העגל היא מתבוססת בידך" (תנחומא ישן, שמיני ו).