הדרשה השבועית

תזריע

הוא קטן אבל הוא שלנו – הפטרת פרשת תזריע

הרב יהורם מזור

מלכים ב' ד' 42 – ה' 19


שלום ארץ נהדרת         אילן גולדהירש / סטיבן גודמן

הייתי בפריז וגם ברומא 

ראיתי את שבעת פלאי תבל, 

בקוטב הצפוני וגם דרומה, 

אך אין מקום כמו ארץ ישראל. 

וכמו גלויות של נוף יפות 

תמונות בזיכרוני עפות, 

כמו בעד עדשה של מצלמה 

בתרמילי אותן אשא 

בכל מקום, בכל מסע 

קטעי פסיפס מתוך תמונה שלמה. 


שלום לך ארץ נהדרת, 

עבדך הדל נושא לך שיר מזמור

גם אם לעיתים נודד אני על דרך, 

מה טוב לנדוד אך טוב יותר לחזור. 


מימיה הכחולים של הכנרת 

והרקיע התואם מעל 

והרגשת הבית המוכרת 

בתוך עורקי זורמת כמו חשמל.

 הרי גליל והשומרון

הפרדסים שבשרון, 

וילדים בגן המושבה 

את הכרמל ואת הים 

אחד אחד ואת כולם, 

תמיד קורצים, אומרים ברוך הבא. 


שלום לך ארץ נהדרת, 

עבדך הדל נושא לך שיר מזמור

גם אם לעיתים נודד אני על דרך, 

מה טוב לנדוד אך טוב יותר לחזור 

פרשות תזריע ומצורע בספר ויקרא עניינן מחלות ונושאים גופניים לא נעימים, בלשון המעטה. חז"ל חיברו לפרשת תזריע, כהפטרה, את סיפור הצרעת של נעמן שר צבא ארם, המתרפא רק לאחר שטבל שבע פעמים בירדן. על פי המתואר בהפטרה המצב הפוליטי הוא כזה: ממלכת ארם היא החזקה באזורנו, לעומתה ממלכת ישראל היא ממלכה חלשה. חלק זה מתוך ספר מלכים ב' מתאר את הנפלאות השונות שעשה הנביא אלישע. בסיטואציה שמתוארת בהפטרה שלנו מתבקש יורם מלך ישראל לדאוג כי נעמן שר צבא ארם המצורע ירפא ממחלת הצרעת, בעקבות הבטחה שנתנה אשה שבויה כי איש האלוהים בישראל מסוגל לכך. המלך קורע את בגדיו משום שהוא רואה בבקשה עניין  לא מתקבל על הדעת: לרפא אדם מצרעת – אי אפשר. הנביא אלישע שואל את המלך מדוע קרע את בגדיו. אדרבא יבוא המצביא הארמי וייווכח כי יש נביא ה' בישראל. כאשר מגיע נעמן לביתו של אלישע, רכוב על סוסו, שולח אלישע שליח אל הקצין הבכיר ומצווה אותו לטבול שבע פעמים בירדן. נעמן קוצף. הוא קיווה שהנביא יצא אליו, יקרא בשם ה' והצרעת תעלם. לטבול בירדן העלוב, גדול נחלי ישראל?! והרי אמנה ופרפר, נהרות דמשק, גדולים פי כמה מהירדן. נעמן עוזב בכעס את המקום, אך לאחר ששוכנע על ידי עבדיו לטבול בירדן הוא אכן נרפא מצרעתו.

מה אני לומד מתוך הסיפור הזה, שנשמע בנאלי? אני חורג מסיפורי הצרעת המאחדים פרשה להפטרה, ונותן משמעות אחרת להפטרה, אשר נקראת כמעט תמיד בעונת האביב הארץ ישראלי. אני לומד אהבת ארץ ישראל לעומת ארצות העולם הרחב. לכן פתחתי את הדרשה בשירו של יהורם גאון.

לא פעם אני שומע ממי שחזרו מארצות העולם הרחב כמה יפות הן. האביב כאן והסתו שם, ההרים הנישאים - כמה נהדרים הם, והעמקים והערים והבניינים, הכל כה יפה ונהדר. ומה יש לנו בארצנו הקטנטונת? מעט מזה ומעט מזה, ודבר איננו משתווה למה שאנחנו מוצאים בעולם הרחב. 

נכון, כשאני מטייל באירופה, למשל, ורואה את כל אותם יובלי מים, שאינם נחשבים אפילו בעיני האירופאי הממוצע, כשהוא משווה אותם לנהרות הגדולים הזורמים בארצו, אני מתמלא קנאה על כמויות המים. בנסיעה בכבישים, כאשר יערות ענקיים מקיפים אותי מכל עבר, יש ואני משווה אותם עם יערות הארץ, מעשה ידי אדם, ונראה שידינו על התחתונה.  אבל למרות הכל, עדיפים בעיני הצבעים אותם אני רואה בישראל הקטנה שלנו על צבעי העולם הרחב, והאביב הארץ ישראלי צבעיו יפים מכולם. המדרים זוכה לדרום אדום – שפע של כלניות ופרגים. המצפין מעט פוגש את שרון צהוב, השדות הצהובים המלאים בפרחי החרצית והחרדל ועצי השיטה הפורחים צהוב. הנוסע בכביש 6 אינו יכול שלא להתפעל מגווני הירוק השונים המקיפים את הכביש מכל עבר. ובימים אלו ממש פורחת החוטמית הזיפנית ועמודיה מוסיפים גוון ורוד בכביש. ועוד לא הזכרנו את צבעי הרקפות הפורחות תחת כל סלע בכבישי יהודה והגליל, ולא נשכח את שפע המים הזורמים השנה בנחלים. 

נעמן המצורע אומר: הֲלֹא טוֹב אֲמָנָה וּפַרְפַּר נַהֲרוֹת דַּמֶּשֶׂק מִכֹּל מֵימֵי יִשְׂרָאֵל (מלכים ב' ה, 19), אבל אני בוחר, עבורי, לקרוא את הפסוק בהיפוך: הלא טוב מימי ישראל מכל נהרות תבל. 

שבת שלום    



 (יב) הֲלֹ