הדרשה השבועית

מצרע

יום ה' הגדול והנורא (פרשת מצורע) שבת הגדול

הרב פרופ' יהוידע עמיר


ההכנות לחג הפסח בעיצומן. עוד ימים אחדים יסבו יהודיות ויהודים ברחבי הארץ והעולם לליל הסדר, כולל רבים מאלה שאינם נוהגים לקיים רבים מהמנהגים המסורתיים האחרים, ולא כל שכן אינם רואים עצמם שומרי הלכה. משפחות-משפחות, חבורות-חבורות, יבקשו רבות ורבים להתחבר אל שורשי התרבות היהודית, אל סיפור היסוד המכונן אותה, אל תביעת החירות והצדק המפעמת בה. השבת האחרונה שלפני רגע מכריע זה כוננה על ידי מהלך התפילות היהודי כשבת מיוחדת, שבת שבה אנו נותנים דעתנו פחות על הפרשה המזדמנת לנו בסדר הקריאות השנתי (השנה זו פרשת מצורע), והרבה יותר על תוכני הפסח הממשמש ובא. אנו נותנים עצמנו לעיצובו ולמשמעו, להתחדשות האביבית הכרוכה בו ולתקוות הגאולה הטמונה בו. סמלה של התמקדות זו הוא בהפטרה המיוחדת הנקראת בשבת זו, תהא פרשתה אשר תהא. בשיאה – ממש בסיומה – מופיעים הפסוקים שהעניקו לה את כינויה: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא: וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם" (מלאכי ג, 23-24). ומכיוון שהפסוק האחרון מסתיים בנימה קשה ומאיימת, נוהגים לשוב ולקרוא את הפסוק שלפניו פעם נוספת, ולהציב במרכז תודעתנו את בואו המובטח של אליהו הנביא לפני "יום ה' הגדול והנורא". 

הבחירות אחרינו. לפני ימים אחדים מימשו רבים בישראל את מצוות האחריות והחירות והתייצבו בקלפיות. ביניהם גם רבים מאלה שאינן מעורבות בכל ימות השנה בשיח הפוליטי הפצוע, הלוהט, שאינם ממהרים להתבוסס בבוץ ובמדמנה המציינים אותו לא אחת. הללו התייצבו בקלפי משום שידעו בכל לבם, שעתידה של ישראל, עתידה של התקווה לתחייה יהודית בארץ ישראל ולכינון חברה דמוקרטית וחפצת חיים מונח על כף המאזניים. הם ידעו היטב שחובתם לצרף את קולם למאמץ – החיוני והנואש – לבלום את ההידרדרות חסרת המעצורים אל הרגע שבו תוכה הארץ חרם. הם ניסו בכל כוחם. בשבת הזאת, רגע לפני הפסח, רגע אחרי שנפל הפור והתבררו תוצאות המעשה, הם אחוזי חרדה, מפרפרים בין תקווה לייאוש, בין המאמץ להשיב לבבות לבין תחושת החידלון וחוסר האונים. רבות ורבים כל כך שואלים עצמם ברגעים אלה, כיצד יסבו אל שולחן הסדר, כיצד יהינו להאמין שאפשר ויצמח לנו עתיד של ריפוי וצמיחה, של תקווה ושלום. 

ברגעים אלה, כשהלב מפרפר והעין דומעת, אנו נתבעים – ממש כדורות רבים כל כך לפנינו שידעו גם ידעו מכאוב וסבל – לדבוק בתקווה, לאחוז באמונה, לשוב בכל לבנו אל המחויבות למצווה. אכן, לא לבואו של 'אליהו הנביא' עלינו לצפות, אלא לכינונו של כוחנו להשיב ולבנות, להיאבק ולהצמיח. לא אל 'יום ה' הגדול והנורא' עלינו להתכונן, אלא אל המחר הממשי של חיינו. שם, במציאות המפרכת הזו, בחומר ובלבנים של עבודת הבנייה הזו, יהיה עלינו לבנות מחדש חירות ושלום, צדק וסולידריות, סובלנות ואהבת אלוהים ואדם. שם, מתוך ההתמודדות עם האבסורד והכאוס, שומה עלינו לכונן סדר חדש, לחדש ימינו כקדם, לממש את אחריותנו לפני אלוהים ואדם. כאן, במעגלי המצוות שבין אדם לחברו, בין קהילה לקהילה, תצמח הגאולה, יפרחו מחדש ניצני התקווה. כאן, באחריות אל חברתנו, בשותפות הכלל אנושית, ישכון מחדש האל בתוככי 'הכפר הגלובלי' שלנו, ישוב וישכון בציון. שנאמר: "וְאִשְּׁרוּ אֶתְכֶם כָּל הַגּוֹיִם כִּי תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ אָמַר ה' צְבָאוֹת ... וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ" (שם, יב, 20).  

שבת שלום, חג פסח שמח ומשמעותי.