הדרשה השבועית

במדבר

וארשתיך לי לעולם – הפטרת פרשת במדבר

הרב יהורם מזור


לזכרה של בלה, רעיית הרב אשר הירש, 

שהלכה לעולמה השבוע 

 הושע ב' 1-22

פרשת במדבר פותחת במפקד המתקיים במלאת שנה וחודש ליציאת מצריים. המפקד מונה את הגברים בשבטי ישראל, מבן עשרים שנה ומעלה: וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם: מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן (במדבר א' 1-3).

ההפטרה מספר הושע פותחת גם היא בהתייחסות למספרם של בני ישראל:  וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר...(הושע ב' 1). במחצית פסוק זה מתמצה הקשר בין הפרשה להפטרה. שאר ההפטרה עניינו ביחסי הזוגיות בין האיש לאשתו, כאשר הדימוי הזה מייחס לאלוהים את תפקיד בן הזוג ולעם ישראל את תפקיד הרעייה. בתחילת הקשר הזוגי היחסים היו טובים ואולם בהמשך, בעקבות בגידת הרעייה והתקשרותה עם אלוהים זרים בא האסון, החורבן. לבסוף שבה ונבנית המסגרת המשפחתית ובן הזוג מתאחד עם בת זוגו. 

בקריאת דברי הנביא בפרק א' ובהפטרתנו, בפרק ב', מסתבר כי בן הזוג, האלוהים, איננו מרוצה כלל וכלל מדרכי ההתנהגות של אשתו, אשר לא הולכת בדרך הישר המתבקשת, כדרכה של אישה נשואה. כדי להדגים את מערכת היחסים שבין אלוהים והעם נזקק הנביא הושע לאמצעי המחשה קיצוניים מאד. קיצוניות זו באה לידי ביטוי באישה שהוא נושא ובשמות שהוא נותן לילדיו. אחרי שהושע מייסר את אשתו ופוגע בילדיו, כמסופר בפרק א', הוא שב לתפקידיו כבן זוג וכאב ראוי. את בנו, אותו כינה לא עמי, הוא שב ומכנה עמי, את בתו לא רוחמה הוא מכנה רוחמה, ובשיח שבינו לבין אשתו יורד מסדר היום הכינוי בעל לבן הזוג ובמקומו מופיע הביטוי אישי. הקריאה אישי לבן הזוג איננה נפוצה כל כך בימינו, היא נחשבת למילה "ספרותית", אך יש בה אמירה ברורה על היחסים ההוגנים האמורים להיות בין בני זוג, ואפילו בעידן עתיק בו החברה הישראלית הייתה פטריארכלית במובן הברור ביותר של המילה. 

חותמת את ההפטרה אמירת בן הזוג לבת זוגו אודות טיבם של היחסים ביניהם: וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם, וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים: וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה' (הושע ב' 21-22). אמירה נשגבה זו מצאה את מקומה במעשה התפילה היום יומי. כאשר אנו מניחים תפילין של יד ובאמצעות רצועת העור כורכים סביב האצבע שלושה סיבובים, אחד כנגד כל  וְאֵרַשְׂתִּיךְ – אנו מסמלים טבעות אירוסין בין מי שמניח תפילין ובין האלוהים, כורכים ומצטטים את דברי הנביא. 

עוד נקודה המתחברת להוויית חיינו היום: לקראת סוף ההפטרה אנו פוגשים בפסוק בעל משמעות ציונית, גם בתולדות העידן המודרני של היהדות: וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ וּכְיוֹם עֲלוֹתָהּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (הושע ב' 17). פסוק זה עמד לנגד עיניהם של המתיישבים בעמק מוכה הקדחת שהיה לימים המושבה הראשונה בארץ. 

שבת שלום