הדרשה השבועית

קרח

מלך – כן או לא? - הפטרת קרח

הרבה סטייסי בלנק


שמואל א' י"א 14 – י"ב 22

השבוע ביקשה אישה דתייה (אורתודוקסית) לראיין אותי עבור עבודה שהיא עושה בקורס שהיא לומדת על פלורליזם.  דיברנו על הדילמות הייחודיות של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית ויהודית.  הסכמנו שמעורבות המדינה בענייני יהדות הוא אתגר גדול אבל שערבוב כוח פוליטי וכסף עם היהדות זה מסוכן.

בפרשת השבוע, קרח משבט לוי מורד במנהיגות, של בני דודיו, משה ואהרון למרות שהוא בעצמו חלק מהאליטה של העם.  ה' מפגין באופן ברור מאוד את דעתו כשהוא בוחר במשה ובאהרון. קרח ועדתו נספים כשהארץ נפתחת ובולעת את המורדים.

בני ישראל עדיין נודדים במדבר כשהתורה מזהירה נגד מלך:  רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַיהוָה אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹדוְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד."  (דברים י"ז, 16) התורה מניחה שהמלך בקלות מתפתה לחיי עושר ופזרנות על חשבון העם.

אבל העם שמתיישב בארץ ישראל מבקש משמואל הנביא לשים להם מלך.  למרות שהוא גם מזהיר נגד מלך (שמואל א' ח, 11-18) העם ממשיך לבקש מלך שישפוט אותם בצדק ככל הגוים. ה' שומע לקולם ומאפשר את המלכת שאול.

בהפטרת השבוע, שמואל חוזר להגן על המנהיגות הנבואית.  הוא מחפש את אישור העם דרך שאלותיו "...אֶת-שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי? וְאֶת-מִי עָשַׁקְתִּי אֶת-מִי רַצּוֹתִי? וּמִיַּד-מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר, וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ?" והעם מאשר: "לֹא עֲשַׁקְתָּנוּ וְלֹא רַצּוֹתָנוּ; וְלֹא-לָקַחְתָּ מִיַּד-אִישׁ, מְאוּמָה." (שמואל א' י"ב, 3-4)

בכל זאת עם ישראל מבקש מלך.  העניין ברור משום שהמלך מוביל את העם בלחימה נגד עמים אויבים.  המלך שופט את העם ושומר על הסדר. אבל העם נכסף גם לקשר עם ה' שהנביא הוא דוברו.  שמואל מפגין את כוח ה' בהבאת גשם באמצע הקיץ (שמואל א' י"ב, 18).  העם בהלם מהתופעה העל-טבעית ומבקשים את המשך התערבות שמואל שמבטיח "לְהִתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם; וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם בְּדֶרֶךְ הַטּוֹבָה וְהַיְשָׁרָה." (שמואל א' י"ב, 23). 

אני סבורה שההפטרה מציגה בפנינו את הדילמה של ריבונות ומנהיגות.  המלך מייצג את הכוח הפיזי שדואג לביטחון וצדק בפועל בשטח. הוא אדם קרוב לעם.  הנביא מייצג את הרוח ואת היושר הבלתי מעורער והבלתי מתפשר. אבל הוא מרוחק מהעם כאילו הוא בא אליהם מעולם אחר.

הדילמה הזאת היא מתבטאת גם היום.  מצד אחד, ישראל שואפת להיות מדינה כמו כל מדינות העולם ויש הרבה מנהיגים שעוסקים בעניינים אנושיים מאוד כמו ביטחון וכלכה.  מהצד השני, ישראליים כן מבקשים לייחס לעצמנו גורל מיוחד משאר העמים.  אנחנו תמיד נקרעים בין שתי הנטיות ואיכשהו אנחנו מצליחים לחיות – אפילו שזה לא בצורה מושלמת -- גם כעם כמו כל העמים וגם כעם שלבדד ישכון.

שבת שלום