הדרשה השבועית

פרשת מטות

ירמיהו נביא החורבן והתקומה

הרבה גליה סדן, אב"ד לגיור ומעמד אישי


ירמיהו א, 1 – ב, 3

ביום ראשון האחרון ציינו את תענית "ז בתמוז, המכונה בספר זכריה בשם "צום הרביעי" – יום זכרון להבקעת חומות ירושלים ע"י הבבלים בשנת 586 לפנה"ס. שלושה שבועות מאוחר יותר, שלושה שבועות בהם הצבא הבבלי שדד, החרים, הרג, הגלה ורמס את ירושלים ותושביה, שלושה שבועות אח"כ, ב-ט' באב, העלו הבבלים את בית המקדש הראשון באש. בכך תמה תקופת בית ראשון, המסורת קושרת אירועים נוספים ליום ט' באב. לא רק את חורבן בתי המקדש אלא אף חטא המרגלים, גירוש יהודי ספרד, חיסול גטו ורשה ועוד.

התקופה שבין י"ז בתמוז לבין תשעה באב, בה אנו נמצאים, היא תקופה שחז"ל כינו "בין המצרים", עפ"י מגילת איכה, מגילת הקינות הנקראת ב – ט' באב: גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי וּמֵרֹב עֲבֹדָה הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים: (איכה א', 3,)

מי"ז בתמוז ועד ראש השנה, במשך 10 שבועות משתנה אופיין של ההפטרות. עד לפני שבוע קראנו כמעט בכל שבת הפטרה שהייתה קשורה בדרך זו או אחרת לפרשת השבוע. אולם, מכאן ולהבא ההפטרות קשורות לזמן בו אנו עומדים – שלוש הפטרות של פורענות עד ט' באב, שבע הפטרות נחמה עד ראש השנה.   

את הראשונה משלוש הפטרות הפורענות, הפטרת השבת שאחרי י"ז בתמוז, נקרא בשבת זו: דבריו של ירמיהו הנביא בפרק א' ותחילת פרק ב', פסוקים בהם ירמיהו מקבל על עצמו לנבא לעם בשם ה' ונושא את הראשונה מבין נבואות התוכחה והחורבן שלו.

לא מיד מקבל על עצמו ירמיהו את השליחות. כמשה, כעמוס, כיונה – גם הוא לא חפץ בה. וכך הוא אומר: "אהה ה' אלוהים, הנה לא ידעתי דבר, כי נער אנכי." ירמיהו אינו רוצה בשליחות, מפני שהוא חשש מתגובת העם. ואכן, תגובת העם בוא תבוא – ירמיהו ימצא עצמו מושפל, נרדף, נשפט, כמעט מוצא להורג – בגלל נבואתו. ממש כדברים הכתובים במגילת איכה, גם הוא לא ימצא מנוח. גם רודפיו שלו, של הנביא, ישיגוהו בין המצרים. 

מילה מיוחדת "מנוח". לא מנוחה, לא נוחות אלא "מנוח". מילה זו משקפת גם תחושת שלווה וגם מקום בטוח. לא זה ולא זה יהיו לו, לירמיהו. לא בית, לא משפחה, לא אהבה, לא חברים.

לכן מתאים כל כך ירמיהו לפתוח את ההפטרות המיוחדות של תקופת בין-המצרים, המשחזרת את התערערות העם והידרדרותו, עם המחפש לו מאז ועד עתה – מנוח.

דמותו של ירמיהו היא דמות מופלאה, נהדרת, מורכבת. הוא לא מפסיק לסבול מדברי נבואה שנשלח לומר בשם האל, אבל הוא אידיאליסט, איש אמיתי של שליחות ואיש של שליחות אמיתית. 

בפרק כ' בספרו הוא יאמר: "פתיתני ה' ואפת, חזקתני ותוכל, הייתי לשחוק כל היום, כולו לועג לי." 

ועוד – "היה דבר ה' לי לחרפה ולקלס כל היום." ובלהט – "ואמרתי לא אזכרנו ולא אדבר עוד בשמו"! 

אבל הוא איננו יכול, איננו יכול. מפני שדבר ה' "היה בלבי כאש בוערת, עצור בעצמותי". 

וגם הדילמה הזו, חוסר הרצון להתנבא מפני שהדבר גורם לו סבל, מול חוסר היכולת, הפיזית כמעט, שלא להתנבא מפני שזהו הדבר הנכון לעשות, גם זה איננו נותן לו מנוח.

תקופת בין המצרים היא תקופה של חשבון נפש חברתי, המודגשת באמצעות מנהגי אבלות – שלא להסתפר, שלא להינשא, שלא לקנות בגדים חדשים. 

אם בחשבון נפש חברתי וציבורי אנחנו עוסקים, הנה דמותו של ירמיהו נותנת לנו תקווה. ירמיהו, כעם ישראל כולו, חסר מנוח. אולם הנביא ירמיהו, בגדולתו, איננו נותן לייאש אותו. הוא ממשיך בדרכו מתוך אמונה בעם, בדרך, בעצמו. הוא מלמד אותנו שמצוקה לא בהכרח מובילה לחוסר אונים, הרמת ידיים, ייאוש. אלא להפך – ללהט של עשייה ותקווה.

מי ייתן ונזכה גם אנו להאמין בכל הכוח, בלהט שיהיה כאש בוערת בעצמותינו.

מי ייתן ותקופות קשות, אישיות, תנועתיות ולאומיות, לא ירפו את ידינו ויהיו לנו הכוחות לראות בהן אתגר, ובמעשינו – שליחות. 

וברגעים קשים נוכל לשוב למילים אחרות, המילים היפות של ירמיהו, בפרק ל"א הנקראות ביום ב' של ראש השנה – עוד אבנך ונבנית...כי פדה ה' את יעקב וגאלו מיד חזק ממנו...ונהרו אל טוב ה'....והייתה נפשם כגן רווה ולא יוסיפו לדאבה עוד.  

שבת שלום!